"אם חושבים שמצעדי גאווה ימשיכו להתקיים בישראל, זו טעות. האלימות תתפוצץ לכולנו בפרצוף"

בשני העשורים האחרונים, השחקנית והיוצרת סמירה סרייה (50) הפכה לאחד הקולות האמיצים, הייחודיים והנועזים ביותר במרחב התרבותי והלהט"בי בישראל. לאחר הצלחת הסדרה "סאדה" שעלתה בתאגיד השידור כאן, כעת היא חושפת זיכרון משפחתי כואב נוסף מהחיים בארון בסרטה החדש "כיסוי".

עלילת "כיסוי" מציבה במרכז את סאברין (32), אשר מסתירה את הזהות המינית מאמה, סועאד. המרחב השכונתי הבטוח והמוכר לכאורה של המספרה הופך לזירה טעונה, כאשר שיחה מקרית עם לקוחה חושפת את דעותיה האמיתיות של האם על הקהילה הגאה.

"הספר הראשון הלהט"בי שקראתי נקרא 'כיסוי', והוא סיפר על אישה בשבוע הראשון של האבל לבת זוג שלה שנהרגה בתאונת דרכים," היא מספרת. "קראתי אותו בסוף שנות התשעים ובאותה תקופה, יצאתי מהארון בפעם הראשונה בפני חברה. נתתי לה את הספר ובאחת הפעמים כשחזרתי לבקר אותה, היא נתנה לי נשיקה על השפתיים. אמא שלי ישר אמרה לנו שניכנס הביתה שלא יחשבו שאנחנו כאלה.

בבית, החברה אמרה שהספר היה מרתק. אמא שלי שמעה אותה, הסתכלה עלינו ואמרה לנו 'אתן מתעניינות בנושא?'. היה רגע של מתח ושקט בין שלושתנו, ואז החברה שאלה את אמא שלי מה היא חושבת על זה. היא אמרה שאלו אנשים חולים, שצריך לטפל בהם ולאשפז אותם. אני ישבתי מאחור ובכיתי. על זה הסרט, על רגע אמיתי מהחיים. רגע שהלב שלי נשבר לשמוע את אמא שלי אומרת את הדברים האלה".

אמא שלך הצליחה לקבל אותך ככל שהשנים עברו?
"כשאמא שלי ידעה על המיניות שלי, התגובה הראשונה שלה הייתה להרים טלפון. בבכי היא אמרה לי שהם עדיין המשפחה שלי ושאני לא אתרחק או אעזוב. אני זוכרת ששנים אחרי, ישבנו אני ובת זוג שלי לארוחת בוקר אצלה ואני הסתכלתי עליה ואמרתי לה שזה כל כך לא מובן מאליו שהיא חיבקה את הקיום שלי. שאלתי אותה מה עזר לה, והיא הסתכלה עליי במבט לא מבין ואמרה שאין דבר בעולם ששווה לאבד ילד בשבילו".

סרייה, שגדלה בחיפה במשפחה ערבית-מוסלמית מרובת ילדים, אחת מתוך 13, זוכה לחיבוק גם מצד מרבית אחיה ואחיותיה. "פעם אחותי אמרה לי שאני כל כך יפה וחכמה ואיך יכול להיות שאני לסבית. בראש שלה להיות לסבית היה להיות טיפשה ומכוערת. אבל היום כולם אוהבים אותי ומכבדים אותי והיחס אליי לא שונה במילימטר. יכול להיות שמישהו בתוכו חושב דברים אחרים", היא מספרת.

לפני שאמה נפטרה היא סיפרה לה שהייתה רוצה לשנות את הנטייה המינית שלה והיא לא אוהבת את זה, :"אבל זה מן אללה". "זה מה שעזר לה להתמודד עם זה. יש לנו ציפיות מההורים שלנו שיאהבו מי שאנחנו, אבל כל עוד אמא שלי אהבה אותי ולא פגעה בי, אני לא צריכה שהיא תשנה את האמונות העמוקות שלה", היא מסבירה.

לצד זאת, הקהילה הגאה עדיין לא זוכה לקבלה בחברה הערבית.
"בכל ריאיון אני תמיד נשאלת על היחס ללהט"ב בחברה הערבית וזה תמיד מנקודת מבט יהודית. כאילו החברה היהודית מקבלת את הקהילה. זו חארטה. העולם לא ורוד, לא בישראל, לא בספרד ולא בברלין. העולם הוא להט"בופובי, שמרן והטרוסקסואלי להחריד. מי מכיר את המצב של הלהט"בים בכפרים בהולנד או מה זה להיות נער הומו קתולי? אני פעילה בחברה הערבית כבר 25 שנה. חברה זה דבר דינמי ומורכב. החברה בחיפה שונה מהכפר או מהנגב. זה אותו דבר לגבי הקהילה הגאה היהודית, ולגבי להט"ב שגדל בצפון תל אביב, בדימונה, בבני ברק או במאה שערים".

סרייה, ששיחקה בתפקידי אורח בסדרות "פאודה" ו"בתולות", בעונה השנייה של "פמת"א" ובסדרה "30 ש"ח לשעה", מרבה לעסוק ביצירתה בנושאים של זהות מינית, מגדר ולסביות, אך מסרבת לקבוע אג'נדה מסוימת עבור הצופים. "אני יוצרת בשביל הריפוי שלי ובשביל עצמי. הסרט הוקרן בפסטיבל סרטים במומביי וגם נשים בהודו הזדהו עם הסיפור שלי ועם המקום שלהן במשפחה. אני יוצרת מתוך הרגע האישי. דרך היצירה אנשים מוצאים את עצמם, הם מזדהים ואני מביאה פלטפורמה לשיחה של אדם עם עצמו ומייצרת תנועה ורטט שהם שונים אצל כל אדם".

"מבקשים ממני להחרים פסטיבלים ישראליים"

סרייה שחיה במשך שנים רבות ביפו, עברה לאחרונה להתגורר בספרד. "חברים ואומנים להט"בים שלי עברו לאירופה כבר בתחילת שנות האלפיים, אבל אני לא חשבתי שאעזוב את המקום," היא משתפת.

מה גרם לך להחליט אחרת?
"הגעתי למצב שאי אפשר לנשום פה בתוך המרחב, ללכת ברחובות רוויים בנשק ובמיליטריזם, בחוצפה ובגאווה. אולי ההבנה שאצטרך לעזוב את ישראל נפלה בדצמבר 2024, בין היתר אחרי ששני צופים יצאו מהמופע שבו השתתפתי בתיאטרון יפו שעסק בשירה ציונית. אחרי המופע הם שלחו לי הודעות נאצה מטורפות בפייסבוק, הבנתי שהמרחבים שהיו הכי בטוחים עבורי כבר אינם בטוחים. אז הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות פה".

בזמן שהשנאה נגד ישראלים הולכת וגדלה ברחבי העולם ובפרט בספרד, סרייה, שמזדהה כפלסטינית, מייחלת שהקולנוע יפסיק להיות מבוסס על לאום. "הקבלה או חוסר הקבלה של הסרט שעשיתי נובע מזה שהוא סרט ישראלי," היא מספרת. "סרטים לא צריכים להיות מוקרנים בשם מדינה, אלא בשם היוצר. אני בעד לשחרר את הקולנוע מהלאומיות שלו".

אבל קיבלת תקציב ממשרד התרבות והוא יוצג בישראל.
"הכסף הזה הוא שלי ואני מקבלת פירורים מהמדינה. אני יודעת שיש שיגידו שבעל המאה הוא בעל הדעה, וברגע שמישהו מממן אז גם הפה שלו מדבר דרך זה. אני מנסה ליצור יצירות בעתיד ללא תמיכה ישראלית, כדי שהיצירה שלי תהיה משוחררת מהעול של קשר למדינת ישראל עם כל מה שמשתמע מכך".

את מציגה כעת בפסטיבל סרטי הסטודנטים. ביקשו ממך להחרים את ההשתתפות?
"כן, מבקשים ממני להחרים פסטיבלים ישראליים, אבל זה לא הגיוני לבקש ממני דבר כזה. היצירה שלי מדברת על ההתמודדות שלי עם המרחב שבו אני חיה. אני כן בעד חרם של אנשים מחוץ לישראל שלא יבואו לישראל ולא ישדרו עסקים כרגיל כאשר הימים לא רגילים".

סרייה אף פעם לא חסכה במילים, לא בראיונות לתקשורת ולא דרך יצירתה התיאטרונית והקולנועית. היא מעידה על עצמה כמי ש"אף אחד לא יכול להכניס יד לגרון ולגרום לי להגיד דברים שאני לא מאמינה בהם". אבל לא נראה שגם התגובות הקשות שקיבלה לאחר המופע בתיאטרון יפו או טוקבקים אחרים מרתיעים אותה. "אני לא קוראת טוקבקים ובחיים לא מעניין אותי מה אומרים עליי. אם היה לי אכפת, לא הייתי להט"בית מחוץ לארון ולא הייתי פעילה ולא פותחת את הפה. כשכותבים לי בפייסבוק, אני תוך שנייה חוסמת ואפילו לא מגיבה. אני לא מבזבזת זמן, כוח ואנרגיה על אנשים שמזל שאני לא חיה איתם".

אז את הולכת עם האמת שלך עד הסוף?
"תקפו אותי רגשית, רעיונית, חוקית, אנשים חדרו למרחב האישי שלי, אפילו ביפו, ורצו שאני אתאפק. בסופו של דבר, כאישה שגדלה במרחב גברי וילדה שחוותה אלימות, אני יודעת להגיב לאלימות, אני לא בן אדם שקופא מול זה. אם הייתי קופאת לא הייתי כאן היום. יש בי פחד, כי במשטרים פשיסטיים כשהשיח הציבורי הוא שמותר לעשות בכל דרך שתעלה על רוחך את 'הקול של העם'. אני חוששת ממשהו פיזי שיקרה לי. זה חשש של כל ערבי שקם בבוקר ויוצא לרחוב - שיבוא מישהו שיקלל אותו ויאשים אותו בהסתה או ברצח. אם הערבי הזה יפעל להגן על המרחב האישי הוא יכול למות".

הבחירה לעזוב ולגור בספרד מסמנת שוויתרת על העתיד בישראל?
"מה שהולך להיות בישראל זה אלימות ופאשיזם והם רק הקצה של מה שהולך לבוא. אנשים חיים בתחושה שהכל בסדר. אם הם חושבים שמצעדי גאווה ימשיכו להתקיים בישראל אז זו טעות. האלימות הזו תתפוצץ לכולנו בפרצוף. לייבוביץ צדק. אף אחד לא רצה לשמוע דברים של בן אדם שעיניו בראשו. אולי היום בפסטיבל הסרטים מראים משהו פוליטי, או עם עירום או השפה הערבית, אבל מצטערת להגיד שבעשרים שנה הקרובות זה יהיה כואב מאוד. בסופו של דבר, מתוך הנורא הזה יהיה חייב לצמוח משהו אחר".

הסרט "כיסוי" יוקרן בפסטיבל הבין-לאומי לסרטי סטודנטים וסטודנטיות, במסגרת תחרות הסרט העצמאי הקצר, במקבץ 1, ביום רביעי 24.6.26 בשעה 19:00 בסינמטק 1.