תעשיות הקולנוע והטלוויזיה תפחו בשנים האחרונות למימדים שלא הכרנו - יותר ערוצים ופלטפורמות סטרימינג, יותר חברות הפקה והרבה הרבה יותר יוצרים מוכשרים. היתרון: סוף סוף יש לנו אפשרות לצפות בסיפורים ולהכיר דמויות שלא זכו לייצוג ראוי בקולנוע, בין היתר להט"ביות. החיסרון: עם כל כך הרבה תכנים, קל מאוד לפספס יצירות שאסור לדלג עליהן, כמו הסרט "עונת השמחות", שיצא לפני שנה וזמין היום בנטפליקס וב-yes VOD.
חג המולד אמנם עבר די מזמן, אבל החורף עוד איכשהו מתעקש על הדרן מפואר באמצע מרץ ויחד איתו מתעורר גם הצורך להתכרבל מתחת לשמיכה מול סרט שיחמם לנו את הלב.
בהתחלה, נראה שזו המטרה העיקרית של "עונת השמחות", שביימה השחקנית קליאה דובאל ("סיפורה של שפחה", "ויפ"), אבל ככל שהוא מתקדם נדמה כי הדרמה-קומית הזו יותר דרמטית מאשר קומית, ולמרות שהיא משתייכת בכלל לז'אנר סרטי חג המולד הדביקים, לוקח הרבה זמן עד שהחמימות הזאת מתפשטת. רוב הזמן, "עונת השמחות" הוא סרט על כמה זה מבאס להיות בארון, ולמרות שזה לא מפתיע אף אחד ואחת מאיתנו, לסרט עצמו יש כמה תובנות לא רעות בנושא.
המקום: עיירה פרברית קטנה ומושלגת. הגיבורות: אבי והרפר, זוג לסביות נאות וחביבות. הרפר משכנעת את אבי להצטרף אליה לחגיגות חג המולד אצל המשפחה, אבל רק בדרך לעיירה היא מגלה לה שאת החג הן יצטרכו לבלות בארון. הסיבה? הרפר עוד לא יצאה מהארון בפני המשפחה הבורגנית-שמרנית שלה, שממש לא ערוכה להתמודד עם החדשות האלה, בטח לא כשאב המשפחה מנסה לרוץ לראשות העירייה.
בעל כורחה, אבי נאלצת לשקר למשפחה של הרפר שהיא "השותפה היתומה המסכנה", וזה מאוד לא נעים, בטח לא כשהאקס המיתולוגי של הרפר מסתובב לה בין הרגליים חצי סרט. עבור הנוצרים האלה, חג המולד הוא החג הכי משפחתי ושמח בשנה, אבל עבור המשפחה של הרפר הוא עוד הזדמנות להוכיח לשכנים שהם המשפחה האמריקאית המושלמת, גם אם זה לא בדיוק המצב על פני השטח.
אווירת חג המולד של "עונת השמחות" עשויה להפתיע את הצופים, שיגלו די מהר שמדובר בסרט עצוב ברובו, על משפחה לא מתפקדת שמספרת מדי פעם בדיחות כדי להחליק את הבאסה. השילוב בין הטון הקומי-רומנטי לעגמומיות הארוניסטית עלול להרגיש לעיתים לא הרמוני, אבל רוב הזמן הסרט נעים לצפייה, והדיכאון המשפחתי מקבל פיצוי הולם בשיא, שמזכיר לנו שלא משנה מה ואיך - הסוף יהיה טוב.
"עונת השמחות" הוא מקרה מעניין של סרט קווירי שנוצר על ידי אנשים שמכירים היטב את הסיפור. קליאה דובאל, שפניה מוכרים לכל מי שגדל על סדרות וסרטים מסוף שנות ה-90, יצאה מהארון כלסבית הרבה לפני שהוליווד השכילה להבין איך ליברליות עובדת טוב בקופות. לעומתה, קריסטן סטיוארט , שמגלמת את אבי, הספיקה להתבסס ככוכבת הוליוודית לפני שיצאה מהארון כביסקסואלית והפכה לשחקנית אינדי אהובה. ולסיום, למרות שחלק מאיתנו מגלגלים עיניים על ליהוק של סטרייטים לתפקידים קווירים, מקנזי דיוויס, שמגלמת את הרפר, עושה עבודה טובה בהרבה מסטיוארט, עם הופעה אנרגטית ומלאת רגש.
לצידן, השחקן שיצא מהארון ב-2012, ויקטור גרבר ("לא רק בלונדינית"), עושה עבודה מוצלחת כאב המשפחה השמרן, ולצידו זוכת האוסקר מרי סטינבורגן זוהרת בתפקיד אם המשפחה הקפוצה. בשולי הקאסט נמצא את אליסון ברי ("קומיוניטי") בתור האחות הבכורה והמעצבנת, ואת אוברי פלאזה בתור האקסית מהתיכון, אבל זה השחקן ההורס דן לוי, שתפקיד הידיד ההומו החיוני, שגונב את ההצגה מכולם.
מעניין להשוות את "עונת השמחות" לסרט חג המולד הגאה שיצא שנה אחריו, "הרווק הנצחי". האחד מתאר מצב בו זוג לסביות לא יכולות לחגוג חג משפחתי מבלי להעמיד פנים שהן רק שותפות לדירה, ואילו "הרווק הנצחי" מתאר עולם בו משפחה שלמה מתכנסת כדי לשדך בין הבן ההומו לחבר הכי טוב שלו. האחד מישיר מבט למציאות עגומה, בה הארון הוא עדיין חלק מהותי מחייה של האישה הקווירית, ואילו האחר מציג אוטופיה מתוקה, בה גם בפרברים האמריקאיים אפשר להיות קוויר ומאושר. האחד לא סותר את השני וטוב מאוד שיצירות קוויריות עושות את שני אלה בו זמנית, אבל אם אתם מעדיפים קצת ריאליזם באסקפיזם שלהם, כדאי לכם לשבת ולצפות ב"עונת השמחות".