"אבא שלי לא דיבר איתי עד יומו האחרון, הוא פחד מה יגידו השכנים"

קים קונקשיין, שם הבמה של ענבר קים לוי, לא אוהבת שמנסים להכניס אותה לקופסאות. לא פוליטית, לא דיווה, לא "סמל". ובכל זאת, קשה לחשוב על הרבה דמויות להט"ביות שהמסע האישי שלהן מספר כל כך הרבה על התרבות והקהילה בישראל. "אני לא בן אדם פוליטי", היא אומרת, "ככה שהבחירות לא מעניינות אותי. להבדיל מאחרים, אני לא רצה להפגנות תמיכה באף אחד".

השנה, קים ציינה 30 שנה מאז הופיעה לראשונה על הבמה וקיבלה את פרס "יקירת הקהילה" במרכז הגאה בתל אביב. "בדיוק לפני שלושים שנה לוהקתי למופע הקברט של נינו אורסינו בבית ליסין", היא חוזרת להתחלה. "שם הכל התחיל. הקלטתי את השיר 'הוליווד'. המופע הראשון היה אמור להיות בעשרת ימי סליחות בתיאטרון חיפה והיו שם הפגנות של דתיים. העבירו אותנו לוואדי סאליב וככה התחילה הקריירה שלי".

נו, אמרת שאת לא פוליטית והתחלת בהפגנות.
"נכון. אני גם חושבת שיש לי את הדף הזה עד היום, של עיתון מקומי בחיפה שכתב 'קים הקוקסינלית'. אז עוד היה מותר להשתמש במילה הזו".

לצידה היו אז גילה גולדשטיין, אניטה פללי ונינו אורסינו - שמות שהפכו עם השנים לחלק בלתי נפרד מהתרבות הקווירית בישראל.

את וגילה הייתן קרובות?
"מאוד. הכרנו ביום טרגי, כשהשחקנית עדה ואלרי טל נפטרה. היא הייתה כמו אמא בשבילי. היינו שם אחת בשביל השנייה והשתתפנו במחזות זמר יחד. אצל גילה האהבה התבטאה בלריב איתה ואני זרמתי, כי גילה זו גילה. גם אני ככה, חיה לפי מצבי רוח. יש לי את החברים הקרובים שלי, שאם אני לא מתקשרת אליהם, מקללת ומנתקת את הטלפון - זה אומר שקרה משהו. ככה אני".

קים נולדה בכרמיאל וגדלה שם עד ש"ברחה" לדבריה לתל אביב בגיל 17. עוד לפני כן, בכרמיאל כבר הכירו את הסיפור שלה. "התפרסמה כתבה כשגרתי שם, שאני רוצה לעשות ניתוח לשינוי מין. זו הייתה היציאה שלי מהארון. הייתי בטוחה שדווקא הערסים של כרמיאל יציקו לי, אבל לא. הם הגנו עליי".

ההורים קיבלו אותך?
"אמא שלי זיכרונה לברכה תמיד קיבלה אותי. עם אבא שלי לא דיברתי עד יומו האחרון. הוא תמיד פחד מה יגידו השכנים. אבא היה מתאגרף בלטביה, עם קעקועים והיה לו קשה שהבן שלו הפך לבת שלו".

אחרי שנים שבהן הופיעה, הקליטה, התארחה בטלוויזיה והפכה לדמות מזוהה בקהילה, קים החלה לנהל מדורי רכילות מקומיים בצפון. "כשקיבלתי הצעה לנהל כאן מדור רכילות, בעיר לא כל כך ליברלית, כיבדו אותי ועשיתי את זה עם אהבה ענקית", היא מספרת על החיים בקריות שם היא מתגוררת כבר 14 שנה.

מעיתון אחד, היא הגיעה לערוך מדורי רכילות בשבע ערים שונות. "כשלא אישרו לי העלאה בשכר, פתחתי אתר מתחרה". גם אותם, כמובן, היא עשתה בדרכה. "בדרך כלל כשאתה פותח מדור רכילות, יש בחורה בביקיני - אצלי אין את זה".

אז מה יש במקום?
"רק גברים עם ריבועים. הבעלים שאל אותי למה יש רק גברים בתחתונים ואמרתי לו שמי שקורא את מדור הרכילות זה רק נשים והומואים. מאז הוא לא התערב לי בכלום".

המלחמה האחרונה תפסה אותה בקריות, תחת האיום מצפון. במקלט של הבניין היא גילתה את השכן נתן, "בן אדם מבוגר מצחיק בטירוף", והשניים הפכו את הסיטואציה לסדרה באינסטגרם. "יחיכיתי לאזעקות בשביל שיהיה פרק המשך. אני תמיד עושה מהלימונים לימונדה".

אבל מאחורי ההומור, השנה הזו גם הביאה איתה סגירת מעגל. בטקס "יקירת הקהילה" היא קיבלה חיבוק גדול שחיכתה לו שנים. "מיסטרמיס, דיג'יי ענק ודור ההמשך של עופר ניסים, לקח את השיר שלי 'חרשו' ועשה לו עיבוד אחרי עשרים שנה. גם דודי שרון, שעבדתי איתו שנים על גבי שנים, לקח את 'את לא בוכה' ונתן לו חיים חדשים".

איך הרגשת עם זה?
"זה מצחיק שהשירים שהכי קטלו אותי עליהם, הכי מצליחים היום. זה כמו עם 'שוקולד, מנטה, מסטיק' שפתאום פרצו מחדש וזה מרגש לקבל חיבוק כל כך גדול, שהקהילה מחבקת אותך אחרי שלושים שנה של עשייה".

יש לך מסר לצעירות ולצעירים הטרנסים?
"תהיו מי שאתם, אל תפחדו מהשכנים, אל תהיו כמו אבא שלי, תעשו מה שטוב לכם. יש עוד מיליון ואחד אנשים כמוכם, אתם לא מוזרים. כשאני גרתי בכרמיאל חשבתי שאני מוזרה, עד שהכרתי את דנה אינטרנשיונל ועופר ניסים. הם לקחו אותי לתל אביב וראיתי שיש עוד אנשים כמוני".

קים גם לא חוסכת בביקורת על הקהילה הגאה עצמה: "אצל טרנסיות יש סטיגמות שאת צריכה להיות 60, 90, 60 - וזה לא נכון, אני לא כזו. אנחנו צריכים לקבל אחד את השני, בלי קשר למראה חיצוני ולדעות. הקהילה התפלגה לפי ימין ושמאל. יש כאלה שאם אתה לא חושב כמוהם הם מוחקים אותך".

קים קונקשיין אולי לא רוצה להיות פוליטית. אבל אחרי 30 שנה על במות, מול מצלמות, במדורי רכילות, במקלטים ובטקסים - עצם הנוכחות שלה בישראל השמרנית של 2026 היא כבר אמירה.