בדומה ל"טרילילי טרללה", גם הקליפ לסינגל הבכורה של אילן פלד, "אימפורטנט" (שצילמה, ערכה וביימה רנה תום זואילי), מצולם בסגנון אייטיז-מפוקסל, כאילו לרגע חזרנו לימי רותם אבוהב כילדה של הטלטקסט. בניגוד למנהגו בקודש, פלד לא עולה על דראג (כמעט) בקליפ הזה: הוא מופיע בדמותו הגברית, לבוש בחליפת טרנינג מצועצעת, המתכתבת עם אופי הצילום והופכות אותו אנדרוגיני, אם תרצו. פלד לא באמת שר ולא משתמש ב-ח' וב-ע' הידועות שלו, ופותח עם אמרת נונסנס כמו שדמותו הטיחה בנועה קירל בשיר הגאווה האהוב. "את לא עמוד, את אזדרכת", הוא אומר, ואנחנו כבר יודעים להגיב בצחוק במקום ב"על מה אתה מדבר?" בסיסי.
אבל אז פלד מתחיל לנזוף בהומואים - כמו שאולי לפחות קצת מגיע לנו. פלד פותח בהאשמה די בסיסית ומוכרת. "איזה בוד מושלם פיתחת / ורק עם סטרייטים שלך סיפחת", הוא אומר בהתייחסות ישירה והולמת לתרבות האדרת מודל היופי החטוב והשרירי בקהילה הגאה. הביקורת הזו מדויקת, ומי שירצה להבין מאיפה הגיעה יכול פשוט להסתכל על הדרך בה ליינים גאים מפרסמים מסיבות, ואילו ידוענים התקשורת המיינסטרימית אוהבת להעצים.
החלק ה"הסטרייטי" של המשפט חשוב כשלעצמו - לקהילה הגאה תמיד הייתה (וכנראה שגם תמיד תהיה) מערכת יחסים מורכבת וקשוחה עם העם הסטרייטי, בין אם נסתכל עליהם כעל פרויקט המרה ובין אם נסתכל עליהם כמודל לחיקוי, בקריצה ללהט"ב ההטרו-נורמטיבים. פלד הבין את זה והצליח לנסח את כל הדבר בכמה שורות קצרות בקצב קליט, אולי כדי להכין את כולם למכה הבאה.
אחרי שחיסל בבית הראשון את ההומואים מלאי החשיבות העצמית שאוהבים לעוף על עצמם, מתפנה פלד להיכנס חזיתית בחלק אחר של הקהילה הגאה. "מניפה הרבה דגלים / לא מתעניינת במיעוטים / מצביעה למכפישים / אבל תצום בכיפורים", אומר פלד ומצליח להעלות לא מעט שאלות. האם הוא מביע כאן, ככל הנראה בפעם הראשונה בקריירה, עמדה פוליטית חד משמעית? האם הוא מביע טינה כלפי להט"ב מהצד הימני של המפה הפוליטית, ומצליח באותה נשימה לבוז ללוחמי הצדק שצצים אחרי כל פעם בה אדם מסרב לשתף פעולה עם לשון פנייה? לא מדובר בכתב חידה מורכב במיוחד, אבל פלד עושה כאן משהו יוצא דופן בקריירה שלו: הוא לוקח צד, ובאופן מפתיע הצד הזה לא שייך לאף אחד.
אם השורה הקודמת הצליחה להכעיס צד אחד, השורה הבאה כבר הצליחה להתסיס את כל הצד השני. "קנית תינוק מושלם לאינסט / בחרת מחו"ל מתוך הליסט / ושילמת בביט בקריפט בשיט / למי אכפת מהפונדקאית", מדקלם פלד את השורה שחותכת בבשר החי של אחת הדילמות הקשות בקהילה הגאה, זו שזועקת פריבילגיה ותמיד ומעוררת דעות לכאן ולכאן. את סוגיית הפונדקאות לגברים והמענה לשאלה "מימוש הזכות הבסיסית להורות או ניצול נשים?" אי אפשר לפתור בשיר כיפי כמו "אימפורטנט" (או שמא לא כיפי בכלל?), אבל פלד מציע לראשונה פרשנות משלו. הוא נוקט עמדה, אולי בגסות. זה בטוח לא יותר מצחיק מ"יבוא כריש, יכרש כרש כרש", אבל זה מעורר השתאות ומעל הכל - דיון, והרי זו המטרה של אומנות.
לא חייבים להסכים - חייבים להקשיב
בין שורה לשורה ניתן לשער מה פלד באמת מנסה להגיד בשיר הבכורה שלו. יכול להיות שהוא לא רוצה לדבר רק על פונדקאות בעד או נגד, או על סוגיות פוליטיות רלוונטיות. אולי הוא בכלל מנסה לדבר על הדורסנות הפנים הקהילתית עם שיר מלא השחרות, ועם הסיום הנפלא "איף יו מסוכסכת ווית' יורסלף, יו מסוכסכת ווית' דה ארייה". אולי בכלל כל מה שהוא רוצה להגיד לכולנו זה "אכלת ת'ראס, בואי תודי שקצת נמאסת", אבל על הדרך אומר לנו שכולנו אימפורטנט.
כשהוא דוחף כוכב גאה, פופולרי ועכשווי כמו נבו עמרני הרחק מהתמונה הוא כמו אומר להומו הנערץ והחתיך "סעי מפה, לא רוצה אותך בפריים שלי" (ועמרני, כמצחיקן הרשת הגאה שיודע מה טוב לו, משתף פעולה עם הגאג באהבה). כשלצידו של פלד רוקדים גברים ונשים, שחורים ולבנים, רזים ופחות רזים, אושיות גאות מוכרות מתל אביב ואלמונים שמחוצה לה, הוא כמו אומר שיש מקום לכולנו בפריים, שהסיפור שלנו לא שייך רק לכוכבי רשת או לחתיכים של תל אביב.
אבל פלד עושה אפילו יותר מזה: הוא משתמש בקול שלו בצורה שבה לא השתמש בה בעבר. מנסח ביקורת נוקבת על העולם שממנו הגיע, ועושה את זה בצורה שלא כולם יקבלו וקצת קשה לעכל אותה. ככה לא מתנהג דאחקיונר שעושה קולות מצחיקים או חיקויים מוצלחים של סטריאוטיפ האישה המזרחית; ככה מתנהג אמן. כשהוא מסמפל את עופר ניסים הוא מתכתב ישירות עם מוזיקה גאה ישראלית פופולרית; כשהוא מקרין מאחוריו קטעים מקליפים ישנים (מוכרים יותר או פחות) הוא מתייחס ישירות לגוף היצירה של עצמו. עם "אימפורטנט" פלד מבהיר שהוא בספרה של רוברט מייפלת'ורפ, עמוס גוטמן וטוני קושנר, בפנתיאון האמנים הגאים המשפיעים של תקופתם.
כשהיה מירי פסקל עם "חתולה שחורה ומיוחמת", הוא היה מוכר רק למי שבאמת ידעו להעריך קאמפ עברי ראוי לשמו; כחלק מלהקת ארבע ב"ארץ נהדרת" הוא בוזבז על קהל שלא ידע להעריך בזמן אמת את הקומדיה. אבל ככל שהזמן עבר – מאוחר מדי או מאוחר מספיק, התפתח המיינסטרים מספיק כדי להתחיל להעריך באמת את היצירה של פלד. "דנית זמרת החתונות" כבר הפכה אותו לשם מוכר בכל בית ישראל, אבל ב"טרילילי טרללה" המופתי הוא היה, בשעה טובה ומוצלחת, לכוכב ישראלי אמיתי, כזה מהסוג שילדים בגן, שיכורים בחתונות והומואים בפוראבר כולם יודעים יחד לצעוק "בסדר! גלילאו גליליי".
היו כאלה ש"איפורטנט" גרם להעריץ את פלד יותר, והיו כאלה שלא חסכו את הביקורת שלהם כלפיו, אבל פלד בא לעורר דיון - אז רצוי וראוי לחלוק עליו, כי כולנו נצא מכך נשכרים. בשנה האחרונה יצאו כל כך הרבה שירי גאווה, עד ש"ישראל בידור" החליטה להקדיש קטגוריה שלמה לנושא בפרסי הבידור שלה, אבל למרות הכמות הנאה אף אחד מהם לא ניסה או הצליח לעורר דיון משמעותי. הקהילה הגאה מעצם קיומה מתיימרת לעורר דיון חברתי נוקב, אז איפה כל אותם השירים שנוגעים בבטן הרכה ומבקשים לשנות את המציאות שבה אנחנו חיים? הנה אחד.
וזו אחת הבעיות של המיינסטרים הלהט"בי בישראל: רוב הזמן נרים, ובמקרה הטוב נחפש איזה הומופוב תורן שנוכל לנזוף בו. ביקורת פנימית זה לא סקסי, דיון מעמיק בסוגיות בוערות על סדר היום זה לא כיף. לא חייבים להסכים עם כל מה שפלד אומר בשיר החדש שלו - אני יודע שאני לא מסכים עם הרוב. ההומו התל אביבי, החתיך והעשיר אינו דמון, פונדקאות היא לא תמיד ניצול נשים מוחלשות, הכל בהכרח יותר מורכב מזה. אבל זה לא העניין; "אימפורטנט" בא להכעיס. לפי התגובות ברשת, זה גם עבד לו, וזה עדיין לא מונע ממנו להיות מצחיק נורא. ואין משהו יותר קווירי מלהיות פרובוקטיבי, חכם וקורע מצחוק בו זמנית.
ב"אימפורטנט" פלד לקח את זה צעד אחד קדימה. הוא רוצה שננסה להקשיב למה שהוא אומר ולא רק נצחק איתו. יכול להיות שלא כולם יעשו את זה: התגובות ב-YouTube פחות נלהבות מהלהיטים הקודמים שלו וקיים סיכוי שכמו בעבר, חלק מאיתנו יצליחו להבין את הגאונות שלו, שתמיד הקדימה את זמנה, רק בעוד עשור - ואז זה יהיה הפסד נורא. אבל מי שרואה מה יש לאדם הזה לומר אולי ירהיב עוז ויקשיב לו – ואז, או אז, נדע לכבד אמן גדול כשהוא עומד מולנו. ביונסה אכלה את הכובע שלה מזמן.