"כשבן אדם גאה אומר שהוא מאמין באהבה מונוגמית, הוא כמעט מוקצה"

תמיר גינץ, מייסד וכוריאוגרף הבית של להקת קמע שהיא היום מהמצליחות בישראל ובולטת בעולם, מביא לבמה החודש יצירה חשופה במיוחד - מסע שנולד מתוך משבר אישי עמוק ומתעקש לדבר דווקא על מה שנדמה שכבר הפך כמעט לא רלוונטי בעולם של היום: אהבה טוטאלית, אינטימיות, כמיהה. "זו יצירה שבקעה לי מהבטן", הוא אומר כבר בתחילת השיחה על יצירתו החדשה "ערגה". "עברתי טלטלות מאוד גדולות בשנה וחצי האחרונות, והייתי חייב להוציא החוצה את מה שהיה לי להגיד".

השם "ערגה" עצמו הגיע כמעט במקרה, באמצע חזרה. "מנהל החזרות שלי אמר לרקדן ‘תעשה את זה בערגה’. ברגע שהוא אמר את זה עצרתי. הסתכלתי ואמרתי: זה שם היצירה". לאורך הדרך הוא הבין שהמילה התנ"כית-ספרותית הזו מחזיקה בתוכה עולם שלם: "להשתוקק, להתגעגע, לחשוב על מה שאיבדת, על מה שהיית רוצה להחזיר. זו מילה עם ריבוי משמעויות מטורף, והיא נותנת מזון לנפש הרומנטית".

אבל מהר מאוד התברר שזו לא רק בחירה אסתטית, אלא משהו שנולד מכאב אמיתי. גינץ לא מסתיר שהיצירה נולדה מתוך משבר אישי במערכות היחסים שלו. "היא נולדה מתוך תהייה: איפה אנחנו נמצאים היום ביחס לזוגיות? מה המעמד שלה בעולם כל כך מבולבל".

איך זה להיות רומנטיקן בעולם שכבר לא מדבר את השפה הזו? בייחוד בקהילה הגאה?
"אני טוטאלי, אני לא רוצה לחלוק את האהבה שלי עם אף אחד. אני מאמין שאינטימיות היא אחד על אחד. כשבן אדם גאה אומר שהוא מאמין באהבה מונוגמית, הוא כמעט מוקצה. אומרים לך שזה לא הגיוני, שזה לא צריך להיות ככה בתקופה המודרנית. אני בא עם הלב השבור שלי. עם הרצון לאהוב ולקבל אהבה נאמנה בתמורה".

במהלך העבודה עם הרקדנים בלהקה, הוא גילה עד כמה הסיפור הזה רחב יותר מהביוגרפיה שלו בלבד. "ישבנו במעגל ודיברנו: מה זה אהבה בשבילכם? היו לה ייצוגים מכל הגוונים. ובסוף העבודה לא מספרת סיפור של זוג אחד שמתרסק, אלא עולם שלם של נפשות שמחפשות לאהוב בכל מני דרכים".

זה לא מחקר ולא תיאוריה, הוא מבהיר, אלא משהו שהוא היה חייב להוציא החוצה. "אני לא בא ממקום שיפוטי או אידיאולוגי. זה לא בעד או נגד יחסים פתוחים, זה לא מניפסט. אני פשוט באתי עם הכאב הגדול של הלב שלי", הוא מדגיש. "כולנו רוצים מישהו, משהו, שייתן לנו נחמה. שיחבק אותנו. שייתן ביטחון אנושי". במציאות שגם ככה לא משאירה הרבה אוויר, הוא חוזר דווקא לשאלה הכי פשוטה: איך אוהבים: "בסוף, אחרי כל הרעש, כולנו חוזרים הביתה ורוצים אינטימיות".

אתה מרגיש שהיצירה הזו מצליחה להביא גם תקווה, ולא רק כאב?
"כן. אני חושב שהתקווה היא בללכת עם האמת שלך. אם אתה שלם עם מי שאתה, אתה לא תתפשר על משהו שלא מתאים לך. הפשרה גורמת לאנשים לאכול את עצמם ולהיכנס למערכות יחסים רקובות. מי שהולך עם האמת שלו יחפש את האמת שלו באשר היא, ובסוף ימצא את העושר הזה. ואני עדיין נלחם על האהבה שלי, אני עדיין מאמין בה. אני חושב שאני יותר אופטימי מפסימי בתוך העולם הקשה הזה".

שנים רבות תמיר חי בזוגיות עם נשים, גם בתקופות שבהן היה מודע לדו-מיניות שבו. הצד הגאה בחייו היה מודחק מבחירה, מתוך אמונה שאושר, משפחה וחום יוכל למצוא רק עם נשים, ושסקס אינו הכל. עד שנישואיו לאישה התפרקו (מנישואים אלו יש לו בן) וליבו נשבר.

בדיעבד, החיים בזוגיות עם נשים היו הדחקה או ניסיון כן למצוא אושר בדרך אחרת?
"התאהבתי באשתי באמת. הייתי צעיר מאוד, חיפשתי ביטחון וחיפשתי אהבה טוטאלית. העולם הגאה נראה לי אז מאיים, אולי בגלל מה שנתפס בעיניי כפריצות. רק מאוחר יותר גיליתי שהאהבה שחיפשתי יכולה להתקיים גם אחרת. לפני תשע שנים פגשתי גבר והתאהבתי ממבט ראשון, ופתאום הבנתי שאהבה יכולה להיות הדבר הכי מחבק ואינטימי. שמונה השנים האלה היו המאושרות בחיי, אבל הזוגיות שלנו עברה טלטלות בשנה וחצי האחרונות, וזה בדיוק מה שהוליד את היצירה הזאת".

העבודה הזו, הוא מבהיר, דורשת ממנו חשיפה מלאה. "אני באמת פותח את הקרביים שלי על הבמה. זו עבודה אוטוביוגרפית במובן הכי חושפני שלה". וגם הרקדנים, לדבריו, נדרשים להתמסרות נדירה: "אין להקה בארץ שדורשת מהרקדנים התמסרות נפשית כזאת. הם לא רק אקרובטים וירטואוזים, הם מביאים נפש, מתח, אהבה, תשוקה".

חייו של גינץ מוקדשים למפעל קמע: לקיום להקה בדרום, להנהגת הרקדנים ולחניכתם ולהובלת חזון של עשייה בלתי פוסקת על הבמות בארץ ובעולם, לצד פרויקטים חינוכיים וקהילתיים, למרות משאבים מינימליים. הוא עבר מתל אביב לבאר שבע מתוך תפיסת עולם ברורה, וחזונו מחייב גם את הרקדנים והצוות להיות תושבי הדרום וחלק מהקהילה המקומית.

כשאתה מעלה יצירה כל כך אישית, אתה רוצה שהקהל יבין את הסיפור שלך או שימצא את הסיפור שלו?
"אני רוצה שהקהל יעבור את המסע שלו. ביצירה גדולה עם 16 רקדנים, כל אחד יתחבר לדמות אחרת, לרגע אחר. כמו בסרט טוב: אתה מזדהה עם מה שמשיק לחיים שלך".

אם "ערגה" היא מסע של נפש שמבקשת לאהוב ולהיות נאהבת, מה אתה עדיין מייחל לו היום?
"אני מאחל לעצמי שכשתבוא המהמורה הבאה, אני לא אתרסק. בשנה וחצי האחרונות התרסקתי לרסיסים, ומהרסיסים האלה בניתי את ׳ערגה׳. זה מה שעושה אותי לאומן. אנשים באים ליצירות שלי כי הם מרגישים את האמת הפנימית שלי ועכשיו אני רק רוצה לצמוח מתוך הפגיעות הזאת למקום של חוסן".

היצירה "ערגה" תעלה בבכורה עולמית בבאר שבע ב-25 בפברואר ובהמשך גם בסוזן דלל בתל אביב בתאריכים 16–17 במרץ.