"אלוהים הוא אהבה, לא שנאה. אם אתה מרגיש אהבה, זה לא חטא"

שבוע לאחר שהצעת החוק לאסור טיפולי המרה בקטינים נדחתה בקריאה טרומית, נדמה כי אין זמן רלוונטי ומתאים לזה מעליית ההצגה "חפץ לב", שתציג החל מ-27 בינואר בתיאטרון הסמטה (במיקומו הזמני בקאנטרי גורן גולדשטיין). זהו מחזה אינטימי וקשה לצפייה, שעוסק בהשפעת טיפולי ההמרה על נפשם של צעירים להט"בים ובמנגנון החברתי והדתי שמאפשר להם להמשיך להתקיים גם היום. העלילה מתרחשת בכנסייה בבריטניה, אבל השאלות שהיא שואלת חותכות עמוק לתוך המציאות הישראלית: אמונה, זהות, פחד ואהבה שנאלצת להצדיק את עצמה.

מאחורי המחזה עומדים נדב בורשטיין ותום דאלרימפל, שחקנים ומחזאים ומייסדי קבוצת התיאטרון Floating Shed ומביים אותו אריה אלדר. השניים נפגשו בזמן לימודיהם בקונסרבטוריון המלכותי של בירמינגהם: נדב מתל אביב, תום מלונדון, והחיבור מקצועי שנולד על הבמה הפך במהרה לשותפות יצירתית. "עבדנו הרבה יחד בהפקות בית ספריות, והיה ברור שיש בינינו שפה משותפת", מספר נדב. "כבר אז ידענו שאנחנו רוצים להקים גוף תיאטרוני משלנו".

הרעיון ל"חפץ לב" נולד מתוך מציאות פוליטית קונקרטית. בדומה לישראל, גם בבריטניה, שם נכתבה ההצגה במקור, טיפולי המרה עדיין חוקיים. "הרבה אנשים לא מבינים את זה", אומר תום. "אבל מהר מאוד הבנו שהמחזה לא באמת עוסק רק בחוק, אלא במשבר הרבה יותר עמוק: משבר אמונה ומשבר זהות. צעיר שמנסה להבין מי הוא ולמה מה שהוא מרגיש נתפס כבעיה שצריך לתקן".

גם בגרסה העברית בחרו היוצרים להשאיר את העלילה בכנסייה נוצרית, ולא לעבד אותה למציאות בישראל. מבחינתם - זו לא התחמקות, אלא בחירה מודעת. "המרחק הזה מאפשר לצופים לא להרגיש מותקפים", מסביר בורשטיין. "כשזה קורה במקום אחר, אתה יכול להיכנס לסיפור בלי מגננות ואז לגלות עד כמה הוא בעצם קרוב אליך". דווקא במדינה כמו ישראל, שבה דת וזהות שזורות כמעט בכל תחום חיים, הבחירה הזו יוצרת מרחב מחשבה. "המרחק הגיאוגרפי מאפשר קרבה רגשית", הוא אומר.

במרכז המחזה עומד ג׳וד, צעיר שנתפס על ידי אביו צופה בפורנוגרפיה, ונשלח לפגישות עם כומר במטרה "לתקן" את נטייתו המינית. השם עצמו אינו מקרי.

השם "ג’וד" (יהודה) מרמז ליהודה איש קריות, אז מי כאן הבוגד ומי הנבגד?
תום: "זו שאלה שאין לה תשובה אחת. עניין אותנו לפרק את הסיפור המוכר של הבגידה. מי באמת בוגד? האדם בעצמו, האמונה שלו, או המערכת שמבקשת ממנו לוותר על מי שהוא?".

נדב: "הרמיזה לנרטיב הנוצרי נועדה לגרום לצופה לשאול את עצמו שאלות, לא להציע פתרון. כל אחד יוצא עם תשובה אחרת".

אחד ההימורים הגדולים של המחזה הוא סירובו להציג דמויות שטוחות. אין כאן "כומר רע" מול "נער קורבן", אלא מערכת מורכבת של אנשים שפועלים מתוך פחד, אמונה ובושה. איך נמנעתם מלהפוך את הדמויות לקריקטורות?
"הדבר הכי מסוכן היה ליפול לביקורת פשוטה על דת", אומר בורשטיין. "לא רצינו להגיד שדת היא הבעיה. להפך, יש ביופי של אמונה משהו חזק ומנחם. הבעיה מתחילה כשהיא מנוצלת". במחקר שערכו גילו השניים שרבים ממי שעומדים בראש מסגרות של טיפולי המרה עברו בעצמם תהליכים דומים. "זה מעגל של טראומה", מסביר תום, "לא של רוע. זו מערכת שמנציחה בושה בשם ערכים".

ההצגה עולה בישראל בתקופה שבה השיח סביב להט"ב, חופש ביטוי ודת הולך ומקצין רק לאחרונה נדחתה שוב הצעת חוק לאיסור טיפולי המרה, אתם רואים בהצגה פעולה פוליטית?
נדב: "תיאטרון הוא תמיד פוליטי. זה המקום שבו החברה מסתכלת על עצמה בלי פילטרים. בטח בישראל, שבה גם האמנות נמצאת תחת לחץ וצנזורה. להעלות את הסיפור הזה עכשיו, זו אמירה".

הבחירה בתיאטרון הסמטה, חלל קטן ואינטימי במיוחד, רק מחריפה את האפקט. "אין לאן לברוח", אומר תום. "הקהל פוגש את הכאב מקרוב, בגובה העיניים".

מה הייתם אומרים לצעירים שנמצאים במצב של ג'וד?
תום: "קודם כל, להאמין לעצמך. הרבה מהנזק נוצר כשאומרים לך שמה שאתה מרגיש הוא לא אמיתי".

נדב: "אם האמונה שלך עמוקה, אז צריך לזכור שאלוהים הוא אהבה, לא שנאה. אם אתה מרגיש אהבה, זה לא חטא, זו האמת שלך. אף אדם אחר לא יכול לקחת את זה ממך. אם הצופה יוצא עם רגש, גם אם זה כעס או אי נוחות, עשינו את שלנו. אמנות לא אמורה להרגיע, היא אמורה להזיז משהו בפנים".

לפרטים נוספים על ההצגה "חפץ לב" - לחצו כאן.