הטרגדיה המפורסמת של ויליאם שייקספיר, "רומיאו ויוליה", עברה מאז עלתה לראשונה לבמה כל כך הרבה שינויים ועיבודים, שלעיתים נדמה שעשו עם המחזה כמעט כל דבר אפשרי. הבסיס תמיד זהה - רומיאו תמיד יבוא מבית מונטגיו, יוליה תבוא מבית קפולט, שתי המשפחות היריבות יעשו כל מה שהן רק יכולות כדי לגדוע את אהבת השניים וזוג האהובים מוכי הגורל לעולם לא יזכו לסוף הטוב.
אבל לוריאציות אין גבול: פעם רומיאו היה אמן לחימה, פעם יוליה הייתה גמדת גינה (נשבעים), פעם רומיאו היה ליאונרדו דיקפריו בלוס אנג'לס של שנות התשעים ופעם המחזה בן ה-400 שנה הפך למחזמר נוצץ ומגה מצליח בשם "סיפור הפרברים". למרות כל אלה, מסתבר שתמיד אפשר לחדש, כי השבוע עלתה באופרה הישראלית הפקה מחודשת לסיפור האהבה האיקוני, בעיבוד האופראי שכתב המלחין וינצ'נצו בליני. הפעם, חנן שניר, במאי ההפקה שרצה בימים אלה על בימות האופרה הישראלית, החליט לעשות שינוי אחד מהותי ולביים את המחזה בגרסה לסבית.
האם זה שיפר את האופרה? קודם כל, זה לא הרס אותה. גם כאן, כמו שקורה פעמים רבות כשנעשה איזשהו שינוי בגרסה מחודשת של יצירה קלאסית המקדם בטעות ערכים פרוגרסיביים, תמיכה בלהט"ב או פמיניזם, קמו קולות זעקה שמרניים. "שייקספיר לא כתב סיפור אהבה בין שתי נשים", כתב אחד בעמוד בפייסבוק של האופרה הישראלית, "וגם בליני לא הלחין כזה".
זאת, אגב, טעות: באופרה שכתב בליני, תפקידו של רומיאו תמיד גולם על ידי זמרת ולא על ידי זמר. זה גם קורה לעיתים קרובות, משום שבאופרה מלהקים זמרות לגלם תפקידים של נערים צעירים - ורומיאו ויוליה הם למעשה בני נוער במחזה במקורי. ההבדל הוא שברוב ההפקות של האופרה עד כה, הזמרת שמגלמת את רומיאו הולבשה ועוצבה כנער צעיר, אך בגרסה הנוכחית, רומיאו ויוליה הן בבירור (לפחות לפי ההבניות המגדריות המקובלות) שתי נשים מאוהבות. דמותה של רומיאו בהפקה הישראלית מתפארת בשיער ארוך וג'ינג'י, וגם ברגע השיא של האופרה, כשהיא מתאחדת עם יוליה, היא לובשת שמלה לבנה יפהפייה.
"שייקספיר מתהפך בקברו", כתב מגיב אחר, וטעה גם הוא. בימיו של שייקספיר, נשים לא הורשו להופיע בהצגות תיאטרון, ולכן גם את התפקידים הנשיים גילמו גברים בלבד. שייקספיר אכן לא כתב את "רומיאו ויוליה" לשתי שחקניות - אלא לשני שחקנים, כך שגם הגרסה המקורית של "רומיאו ויוליה" הייתה בדרכה קווירית - והוא ראה אותה במו עיניו"
אם כבר, האופרה של בליני בגרסתה הישראלית הייתה גורמת לשייקספיר להתהפך בקברו לא בגלל השינוי המגדרי שנעשה לשני התפקידים הגדולים שכתב, אלא בגלל שהקשר בין עלילתה לעלילת המחזה המקורי מזערי עד כדי לא קיים. התמונה הראשונה של "רומיאו ויוליה" של בליני מתחילה אחרי שרומיאו ויוליה כבר נפגשו; הסיפור נפתח ביום חתונתה של יוליה לגבר אחר, בעוד רומיאו מתכוונת לפלוש לטקס החתונה במטרה לחטוף את אהובתו מאביה וחתנה. זאת, בגדול, סטייה מוחלטת מהעלילה של המקור.
כמה אלמנטים עלילתיים שהופיעו במחזה המקורי מגיעים לבקר באופרה בערך באזור המערכה השנייה. נדמה כי אלו שהזדעזעו מהגרסה הקווירית יכולים לחיות בשלום עם התעלמות מוחלטת של האופרה הקלאסית מהמחזה המקורי, אבל רק כששתי נשים יפות יעזו להתנשק על הבמה הן ימהרו לזעוק "חילול קודש! בולשביקים! הקווירים הרסו את הרומנטיקה!".
כמובן, נשאלת השאלה – והאופרה עצמה, איך היא? האם השינוי המגדרי הזה הפך אותה לחובת צפייה גם עבור אלה שלא גדלו על דיאטה שכוללת את "חליל הקסם" ו"לה טרוויאטה"? ובכן, בכנות, התוכן הלסבי של "רומיאו ויוליה" משובב נפש, אבל האופרה לא העיפה לנו את הסכך. ליתר ביטחון, הצטיידתי באחי הקטן, בעל השכלה מוזיקלית קלאסית, שהודיע לי שיש סיבה טובה מאוד שבגללה אנחנו לא שומעים את השם בליני באותה תכיפות שאנחנו שומעים את השם מוצרט.
"רומיאו ויוליה" אינה אופרת מופת חד פעמית והיא לא עומדת באותה שורה עם הגדולות של המדיום. זה בסדר, בין השאר מכיוון שבהפקה הישראלית מככבות שתי זמרות שנשמעות נפלא גם עבור האוזן הלא משכילה: אלה וסילביצקי בתפקיד יוליה חורכת את הבמה באריות יפהפיות וטל ברגמן נותנת לה קונטרה דרמטית אנרגטית במיוחד בתפקיד רומיאו. בשורה התחתונה - אחלה רומיאו, אחלה יוליה, אחלה בליני. יחד עם זאת, אנחנו יכולים לשאול שאלה יותר מעניינת מ"רומיאו ויוליה הלסביות – בעד או נגד".
המחזה המקורי נכתב במאה ה-14, ומאז הפך לסיפור האהבה הזכור ביותר בתולדות העולם המערבי. אין פסול בסיפורים בני אלמוות ואין דבר פסול אם יש להם פרשנויות קוויריות, ויש לברך על הבחירה של חנן שניר לתאר את רומיאו כאישה צעירה ולא כנער. אבל מצד שני - למה שנשמע את אותו הסיפור פעם אחר פעם ונחרוג מדי פעם לכיוון הקווירי, כשאפשר באותה מידה לשמוע סיפורים חדשים? ולמה לנו לבקש את המקום שלנו בקנון ההטרוסקסואלי, אם אנחנו יכולים לכתוב את סיפור האהבה הקווירי הגדול ביותר שעוד לא נכתב?
דרוש המון מאמץ כדי להפוך את רומיאו ויוליה לזוג לסביות מהמם, אבל דרוש עוד יותר מאמץ כדי לכתוב סיפור אהבה חזק אפילו יותר בכיכובם של גבר וגבר, אישה ואישה, או פשוט כזה שיזכיר לנו שאפשר לאהוב גם בלי להיצמד להגדרות מיושנות כמו "גבר" ו"אישה". היה שייקספיר, ואיננו עוד. ועד כמה שצריך לשמוע לשמוח שישנן פרשנויות כמו זו הנוכחית ל"רומיאו ויוליה", אנחנו בעיקר צריכים לקוות שמתישהו יעלה ויבוא שייקספיר הקוויר.ית הבא.ה ויגיש לנו סיפור חדש וגאה שיגרום לרומיאו ויוליה הנאהבים והנעימים להיראות כמו הסטרייטים הסחים שהינם. השעה הגיעה.