"אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה חגגו לי יום הולדת"

לאחר תאונת אופנוע מסתורית, בחור צעיר מתעורר לעולם שבו הזיכרון שלו אבד. הוא יודע שמשהו נורא קרה באותו יום – משהו שאולי עדיף שלא יזכור – אבל המוח שלו מסרב לשתף פעולה. הוא מרגיש שכולם סביבו משקרים לו ומסתירים ממנו את האמת על חייו – בן זוגו, יעל ושחר חבריו הטובים ואפילו אמו.

בעזרת מטפל שמנסה לסייע לו לשחזר את עברו, ובעקבות חלומות מוזרים שחושפים פיסות מחייו הקודמים, הוא יוצא למסע מטלטל של קילוף זיכרונות. כל שביב מידע שמגיח ממעמקים, משנה את מה שחשב שהוא יודע על עצמו. ככל שחתיכות הפאזל מתחברות, הולכת ונחשפת אמת מטרידה: ייתכן שמה שהוא מנסה לזכור הוא בדיוק הדבר שגרם לו לשכוח את הכל.

"זיכרונות מהקיר המתקלף", ספרו הראשון של יניר תדמור, מנהל שיווק לעסקים קולינריים ויוצר תוכן, הוא מותחן פסיכולוגי, על זיכרון ושכחה, על אהבה ופחד, על מאבק לנשום בתוך חיים שלא תמיד בחרנו בהם ועל הדברים שאנו מעדיפים לשכוח, כדי להמשיך לחיות.

עד היום היית בתחום הקולינריה ויצירת תוכן. מה הוביל אותך לכתוב ספר ביכורים?
"כתיבה תמיד הייתה שם, הרבה לפני הפוסטים, התמונות והמסעדות. למדתי תסריטאות באוניברסיטת תל אביב, ותמיד נמשכתי לסיפורים שמנסים להבין אנשים – למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, ואיך זיכרונות מעצבים אותנו.

העבודה בעולם הקולינריה דווקא חידדה אצלי את זה. גיליתי שאוכל הוא הרבה יותר מאוכל – הוא זיכרון. מנה אחת יכולה להחזיר אותך לילדות, ריח יכול להציף רגע ששכחת שקיים, וכוס יין טובה יכולה לפתוח שיחה שלא ידעת שאתה צריך. משם נולד גם הרעיון לספר.

'זיכרונות מהקיר המתקלף' התחיל משאלה שסקרנה אותי: אם הייתה לנו אפשרות למחוק זיכרונות כואבים, האם באמת היינו הופכים לאנשים מאושרים יותר? ככל שהעמקתי בכתיבה, הבנתי שהספר הוא פחות על שכחה ויותר על הבחירה להתמודד עם האמת, גם כשהיא לא נוחה.

מה משך אותך דווקא לעסוק בשאלה מי אנחנו בלי הזיכרונות שלנו?
"אני חושב שהזיכרונות שלנו הם הדבר הכי יקר והכי מתעתע שיש לנו. אנחנו רגילים לחשוב שהם אוסף של עובדות, אבל בפועל הם הרבה יותר מזה – הם האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו מי אנחנו.

תמיד סקרנה אותי השאלה: אם היו מוחקים לי את כל הזיכרונות שלי, האם הייתי עדיין אותו אדם? האם האישיות שלנו באמת טבועה בנו, או שהיא תוצאה של כל הבחירות, הטעויות, האהבות והפצעים שצברנו בדרך? בספר רציתי לקחת את השאלה הזאת לקצה. הגיבור מאבד את הזיכרון, אבל מגלה שלפעמים מה שכואב באמת הוא לא מה ששכחנו, אלא מה שאנחנו עומדים לגלות מחדש. מבחינתי זה לא ספר על אמנזיה, אלא על זהות, אשמה, סליחה והאפשרות להתחיל מחדש. אני מקווה שכל קורא יסיים את הספר וישאל את עצמו את אותה שאלה: אילו מהזיכרונות שלי באמת מגדירים אותי, ועל אילו מהם הייתי בוחר לוותר – אם בכלל".

עד כמה היה משמעותי עבורך שהגיבור יהיה גיי ומה החשיבות מבחינתך של להציב גיבור גאה כחלק מעלילה של מותחן פסיכולוגי?
"היה לי חשוב שהגיבור יהיה גיי, בעיקר כי במידה רבה הוא מבוסס עליי. כמובן שלא כל מה שקורה בספר קרה לי במציאות, אבל הרבה מהעולם הפנימי שלו, מהזיכרונות שלו ומהשאלות שמעסיקות אותו מגיעים מהחיים שלי.
הזהות המינית שלי הייתה חלק משמעותי מהדרך שעברתי ומהאדם שהפכתי להיות. כמו הרבה אנשים בקהילה, גם אני התמודדתי עם שאלות של קבלה, שייכות, אהבה ופחד. אלו חוויות שעיצבו אותי, ולכן היה לי טבעי שהן יהיו חלק גם מהדמות הראשית.

אבל היה לי חשוב לא פחות שהגיבור לא יוגדר רק על ידי העובדה שהוא גיי. הוא אדם שלם עם פחדים, טעויות, הומור, אהבות וסודות. הזהות המינית שלו היא חלק ממנו, אבל היא לא כל הסיפור. ומה שכן אוכל לומר, בלי להרוס לאף אחד, הוא שבסופו של דבר להיותו גיי יש משמעות עמוקה הרבה יותר ממה שנראה בתחילת הספר. הטוויסט הגדול של העלילה קשור באופן ישיר לזהות שלו ולמערכת היחסים שלו עם בן הזוג שלו. מי שיקרא את הספר יבין למה היה לי כל כך חשוב לספר דווקא את הסיפור הזה".

פרק מתוך הספר "זיכרונות מהקיר המתקלף"

עוגת ביסקוויטים

אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה חגגו לי יום הולדת. אולי חגגו, אולי שכחתי. בטוח שחגגו לי בעבר לפני התאונה. חבריי אומרים לי שהייתי אוהב לחגוג את יום הולדתי בענק, במסיבה גדולה מלאה בחברים ומשפחה, עם בלונים ועוגה והרבה יין כמובן. אבל אני לא זוכר את זה, לא זוכר כלום מזה.

הרבה זיכרונות חזרו אליי בחודשים האחרונים במפגשים עם דוקטור שדה. הצלחתי להיזכר איך הכרתי את יעל וגם את שחר, הצלחתי להיזכר בקשרים שהיו לנו, הצלחתי להיזכר בלימודים שלמדתי, בחוויות ובטיולים שהיו לי בעבר. אבל לא הצלחתי לזכור אף יום הולדת, אפילו לא אחד. זה מצחיק לחשוב שאפשר לשכוח אפילו את היום שבו נולדת, כאילו גם ההתחלה שלך יכולה להימחק כמו כל השאר. אבל הפעם הם לא נתנו לי לשכוח. יעל ושחר ארגנו לי מסיבת הפתעה. הם קראו לזה “מסיבת חזרה לחיים”, כאילו יש איזה רגע ברור שבו אתה חוזר, כאילו זה קורה בבת אחת ולא מתפרק לאלף חלקי פאזל קטנים שאתה צריך לאסוף אחד-אחד ולהרכיב מחדש.

הם שלחו לי הודעה ואמרו לי להגיע בשעה 20:45 לבר הקבוע שהיינו יושבים בו תמיד ושותים קוקטיילים. לא חשדתי שזאת הולכת להיות מסיבת הפתעה, אפילו לא לרגע. הם פגשו אותי בחוץ והובילו אותי לחדר צדדי, הדלת נפתחה וכולם קפצו עליי עם “מזל טוב” חזק מדי, שמח מדי, מדויק מדי. לרגע אחד נבהלתי, כאילו מישהו זרק עליי אור חזק אחרי שישבתי הרבה זמן בחושך. היו שם כל מיני חברים מהפקולטה, קולגות, מתרגלים, אנשים שלא זכרתי, אנשים שלא מעוניין גם לזכור. יעל חילקה כובעי ליצן מחודדים וצבעוניים לכולם, גם לי, ושמה לי אחד על הראש לפני שהספקתי להתנגד. שחר מזג יין לכולם, לא שאל מי רוצה, פשוט מזג, כאילו אם נמזוג מספיק אולי הכל יסתדר מעצמו.

כולם חייכו אליי. יותר מדי שיניים, יותר מדי כוונה טובה. לפתע העין שלי נתקלה בדויד שעומד לו בצד.

הוא לא לבש כובע ליצן. הוא גם לא לקח כוס יין. הוא רק עמד שם, קצת מאחור, מביט בחלל האוויר כאילו יש שם משהו שאף אחד אחר לא רואה. לרגע אחד העיניים שלנו נפגשו, אבל הוא הסיט את המבט מהר מדי, כאילו גם זה היה יותר מדי.

מישהו הפעיל מוזיקה. מישהו צחק בקול רם. מישהו חיבק אותי חזק מדי. כולם רצו שאני אהיה שמח. הרגשתי שכולם רוצים שאני אהיה משהו שאני לא, וזה הלחיץ אותי. למה בכלל אנחנו חוגגים ימי הולדת? תהיתי ביני לבין עצמי. שחר ויעל לא הפסיקו לחייך ולשתות וראיתי שחשוב להם שאני אהיה שמח – אז הייתי. שמחתי ככל שיכולתי. והחיוך חסר השיניים שלי הופיע במלוא תפארתו. ניסיתי לחפש אותו בין כל האנשים, אבל לא היה לו כל זכר. זכרתי שהיום זה היום בו הוא מסיים לעבוד מאוחר, הוא בטח ייכנס בכל רגע. מי מאחר למסיבת ההפתעה של בן הזוג שלו? כל פעם כשהדלת נפתחה, בהיתי בה במתח ובציפייה לראות אותו נכנס דרכה עם זר ורדים אדומים וחיוך ענק על פיו – אבל כל פעם התאכזבתי לגלות שמדובר באורח אחר.

ואז לפתע אמא שלי נכנסה. מה היא עושה פה? היא החזיקה בידה עוגת ביסקוויטים בתבנית מרובעת. הרגשתי את הלב שלי מתכווץ לרגע, כאילו הגוף שלי זיהה משהו שהראש עדיין לא הצליח לתפוס.

“הכנתי לך את מה שאתה הכי אוהב,” היא אמרה, בקול רך מדי, מתנצל מדי. התקרבה ונתנה לי נשיקה עדינה על הלחי. היא הניחה את העוגה על השולחן שמולי. ניגשה לשחר ויעל וחיבקה גם אותם ואז מזגה לעצמה כוס יין אדום, בזמן שכולנו שתינו לבן.

כולם התחילו לברך אותי. אחד אחרי השני. “מזל טוב.” “יום הולדת שמח.” “שתחזור לעצמך.” “אנחנו מתגעגעים אליך.” “לגרסה הקודמת שלך.” “אבל יש זמן, יש לנו את כל הזמן שבעולם.” ״שתיזכר במהרה! אבל בלי לחץ״. ״שתישאר כמו שהיית לפני זה!״ ועוד בליל של מילים וחצאי משפטים שכולם העבירו לי את אותו המסר – אנחנו לא רוצים אותך, אנחנו רוצים את הגרסה הקודמת שלך. וכל רגע שאני פה, שאני לא מי שהם רוצים שאהיה, אני מבזבז להם את הזמן. מתי אני מעדכן את הגרסה של עצמי כבר?

המילים האלו הסתובבו לי בראש כמו סירנה רחוקה. אני ניסיתי לחייך. ניסיתי להיראות כמו מישהו שחוזר לעצמו. ניסיתי להיות הגרסה שהם זוכרים. אבל לא משנה כמה התאמצתי, הרגשתי שאני רק מחקה משהו שאני לא באמת מכיר.

הראש שלי התחיל להסתחרר. החדר זז קצת שמאלה ואז ימינה. הקולות הפכו לרעש אחיד. צחוק, מוזיקה, מילים - הכל התערבב. מה אם אני לא אצליח לחזור? מה אם אני כבר לא הוא?

מישהו הגביר את המוזיקה ואנשים התחילו לרקוד. החדר התמלא מהר בעשן סיגריות לבן ודקיק והרגשתי כאילו אני בתוך ערפל שלא נגמר. מתוך הערפל ראיתי דמות שמתקרבת אליי, אבל לא הצלחתי לזהות בדיוק מי זה.

ואז קלטתי שזה דויד שמתקרב אליי לאט, כאילו כל צעד שלו נמדד מראש. הוא עמד מולי רגע ארוך מדי, מביט בי כאילו הוא מחפש מילים שאבדו לו בדיוק ברגע הכי חשוב. השפתיים שלו נפתחו ונסגרו פעמיים, והוא משך נשימה עמוקה, כאילו גם הוא צריך להזכיר לעצמו איך עושים את זה.

“אני… רציתי להגיד משהו,” הוא התחיל, ואז עצר, מבטו זז לרגע הצדה וחזר אליי. “זה מצחיק, כי חשבתי על זה כל הדרך לכאן… ופתאום הכל נעלם.” הוא חייך חיוך קטן, עייף, כאילו הוא לא מופתע מעצמו. באמת יש לו חיוך יפה, גם שיניים יפות מאוד. "אתה לא חייב", אמרתי, אבל הקול שלי נשמע לי זר.

״לא,” הוא הניד בראשו בעדינות, “אני כן חייב.” הוא התקרב חצי צעד נוסף, קרוב מדי בשביל זר, רחוק מדי בשביל מישהו מוכר. “כולם פה אומרים לך לחזור לעצמך… כאילו יש גרסה אחת נכונה שאתה צריך למצוא.” הוא השתתק לרגע, העיניים שלו ננעצות בי כאילו הוא מנסה להחזיק אותי במקום שלא אזוז. “אבל אני לא יודע אם זה נכון.”

הוא בלע רוק, כאילו המילים כבדות מדי לעבור לו בגרון ואז בפה. “אני לא יודע מי היית,” הוא הודה בשקט, ואז מיד תיקן את עצמו כמעט בלחש, “כלומר… אני יודע, אבל זה לא העניין.” הוא עצם עיניים לשנייה, כאילו מוותר על הניסיון לדייק, וכשפתח אותן שוב היה בהן משהו חשוף יותר. “אני רק רוצה… שתהיה כמו שאתה רוצה להיות – באמת רוצה להיות. הגרסה הכי טובה של עצמך.”

הוא היסס, ואז הוסיף, כמעט בשבירה: “חופשי. ומאושר. זה הכי חשוב לי בעולם.”

המילים שלו נשארו תלויות בינינו. לא דרמטיות, לא גדולות, אבל כבדות בצורה שלא הצלחתי להסביר. הרגשתי שהן נוגעות בי במקום עמוק מדי, במקום שלא ידעתי שקיים, כאילו הגוף שלי זיהה משהו שהראש עדיין לא מצליח לתפוס.

“ואם אני לא יודע מי אני?” שאלתי בשקט.

דויד חייך חיוך קטן, עצוב קצת, כאילו הוא חיכה לשאלה הזאת. “אז אל תחפש מי היית,” הוא אמר, “תתחיל מלהיות מי שאתה עכשיו, באמת אבל.״

לרגע אחד רציתי לשאול אותו איך הוא יודע את כל זה, למה זה נשמע כאילו הוא כבר עבר את זה איתי פעם, למה הוא מדבר כאילו הוא מכיר אותי יותר ממה שאני מכיר את עצמי. אבל המילים נתקעו לי בגרון והרגשתי שאין לי קול יותר. ״אה, והבאתי לך מתנה!״ הוא אמר והוציא חבילה קטנה מהכיס של הג׳קט הירוק שלו. הוא הושיט אותה לעברי. חבילה קטנה וקלילה, עטופה בנייר עטיפה ועם סרט מתנה אדום. מה זה יכול להיות? קרעתי את העטיפה ומצאתי להפתעתי מברשת שיניים. ״לא משנה איזו גרסה אתה בוחר להיות, העיקר שתשמור על החיוך היפה שלך.״ הוא אמר ונתן לי נשיקה על הלחי.

הוא נשאר שם עוד רגע, ואז הנהן קלות, כאילו אמר את מה שהיה צריך להגיד. רק כשהוא התרחק שמתי לב שהנשימה שלי השתנתה לנשימה עמוקה יותר, רגועה יותר, כאילו מישהו פתח חלון קטן בתוך כל הרעש.

שחר מזג לי עוד יין. יעל סידרה לי את הכובע. מישהו צילם תמונה. יעל מחאה כפיים כאילו היא מנצחת על תזמורת שלא ממש מקשיבה לה, אני חושב שהם קלטו בשלב מסוים שאני לא מוצא את עצמי בתוך כל מהומת הברכות ויעל החליטה להשתלט על העניינים.

“רגע, רגע, רגע, לפני שאתה נכנס לאיזה משבר קיומי... יש פה גם ברכות נורמליות.” היא התקרבה אליי עם חיוך רחב מדי וכובע הליצן שלה זז הצדה. “נסיכה קסומה שלי, אני מאחלת לך שתאכל רק דברים שאתה באמת אוהב. לא כי צריך, לא כי אמרו לך, לא כי זה בריא, אלא כי זה טעים לך. ושלא תרגיש אשמה על שום ביס. ואם כבר אשמה, אז רק על קינוחים. וגם זה רק לפעמים. בעצם אני מאחלת לך שלא תרגיש אשמה אף פעם על כלום, שום דבר שקרה הוא לא באשמתך, אני בטוחה שעמוק בפנים אתה יודע את זה.” היא עצרה לרגע, בחנה אותי כאילו מנסה לקרוא אם זה מצחיק אותי או לא, ואז הוסיפה: “ושלא משנה כמה תשתה - שלא יהיה לך האנגאובר. בחיים. זה מבחינתי נס רפואי לגמרי, אבל אני מאמינה בך.” כולם צחקו מסביבי והרימו את הכוסות שלהם לחיים. שמתי לב שאמא שלי פתחה בקבוק יין אדום שני ומזגה לעצמה עוד כוס.

שחר הרים את הכוס שלו גבוה מעל כולם, “היי גנבת לי את הברכה מותק! לא נורא נסלח לך הפעם... אני רק רוצה להוסיף,” הוא אמר בקול חגיגי מדי, “שתקבל רק מתנות שוות. באמת. בלי גרביים, בלי שוברים מעפנים, בלי דברים שאנשים קונים כי הם לא יודעים מה להביא.” הוא קרץ אליי והניח בידי בקבוק זכוכית עטוף בעטיפה זהובה וחגיגית. “למשל זה.” הסתכלתי על החבילה בידי – קרעתי את העטיפה וגיליתי להפתעתי בקבוק שמפניה יוקרתי מאוד, ועל התווית היה חרוט השם שלי. לרגע נעצרתי. לראות את השם שלי כתוב שם הרגיש מוזר, הרבה זמן לא ראיתי ככה את השם שלי רשום, בטח שלא על בקבוק שמפניה יוקרתי.

יש קטע עם השם שלי – תמיד אנשים טועים בו, תמיד מבטאים אותו לא נכון, תמיד מוסיפים או מחסירים אות, תמיד אומרים אותו במבטא מוזר כאילו הוא לא יורד טוב לאנשים בגרון, כאילו אני לא יורד טוב לאנשים בגרון. אבל הפעם השם היה מאוית בדיוק כמו שצריך עם כל האותיות הנכונות, לא יותר ולא פחות. קראתי את השם הזה שוב ושוב וחזרתי עליו בראשי, ושום רגש או זיכרון לא עלה. כלום. ״לפחות עד שתיזכר בכל השאר... הבקבוק הזה נועד תמיד להזכיר לך איך קוראים לך! ואם יגיע היום שגם תשכח איך קוראים לך... טוב, אז נדע שבאמת המצב כבר אבוד לגמרי, מותק שלי!״ כל האנשים בחדר צחקו ומחאו כפיים. גם אמא שלי צחקה.

יעל כבר עמדה מאחוריו עם עוד מתנה, עטופה בנייר דק ורוד שנקרע לה ביד עוד לפני שהספקתי לפתוח. “זה ממני,” היא אמרה והושיטה לי יומן קטן עם כריכה רכה, ובתוכו עט נוצות ורוד, מוגזם מדי, כמעט ילדותי. “כדי שתתחיל לכתוב את החלומות שלך. כי אם אתה כבר שוכח את החיים - לפחות אל תשכח את החלומות.” היא משכה בכתפיים, כאילו זה רעיון לגמרי הגיוני. “וגם כי זה נראה לי מתאים לך. קצת דרמטי, קצת מיותר, אבל יפה.”

החזקתי את המתנות שקיבלתי בשתי ידיי – מברשת שיניים, יומן חלומות ואת בקבוק השמפניה והרגשתי איך משהו מתכווץ ונפתח באותו הזמן. כולם הסתכלו עליי, מחכים לתגובה, מחכים שאגיד משהו שירגיש להם כמו מישהו שהם זוכרים. חייכתי אליהם, הפעם חיוך עם שיניים, לא בטוח אם זה החיוך הנכון, אבל זה מה שהיה לי.

״תודה... לכולם, באמת... הפתעתם אותי ו... וריגשתם אותי מאוד! וכיף לדעת שאחרי הכל אני עדיין חשוב לכם... שאני עדיין... בעל ערך בעיניכם... אני בטוח שאת יום ההולדת הזה אני אזכור, איך אפשר לשכוח?” אמרתי, והקול שלי נשמע לי רחוק יותר ושבור יותר ממה שחשבתי. החדר השתתק במבוכה. שחר קפץ קדימה להציל את המצב והרים שוב את הכוס, “יאללה, לחיים! לחיי לגרסה החדשה שלך,” הוא אמר. יעל הוסיפה מיד, “ולגרסה שתבחר להיות.”

ולא הייתי בטוח אם אני יודע איך לבחור.

ואז הגיע התור של אמא שלי. היא לקחה את עוגת הביסקוויטים שהביאה והניחה אותה מולי. ״תראה זאת העוגה שהייתי תמיד מכינה לך בתור ילד קטן, זוכר? כל כך אהבת את עוגת הביסקוויטים שלי וואו, כל שנה מחדש התחננת שאכין אותה... אין על העוגות של אמא בעולם!״ היא התחילה לחתוך את העוגה לפרוסות והגישה לכולם על צלחות. חילקה להם מזלגות קטנים ומפיות, אין ספק שהיא חשבה על הכל. אנשים התחילו לאכול את העוגה, ביס אחר ביס, וראיתי על פניהם שמשהו לא בסדר. הם עיוותו את פניהם, חלק התחילו להשתעל, אחרים פלטו את העוגה חזרה לצלחת או הוציאו את הביס מפיהם לתוך מפית הנייר. שמעתי אנשים מסביבי אומרים: ״מה זה? זאת לא אבקת קקאו, היא שמה פלפל שחור במקום, היא כנראה התבלבלה...״ ומישהו אחר אומר בלחישה ״אין, מאז התאונה היא איבדה את זה לגמרי, פעם היא הייתה כזאת חדה...״

אמא שלי התעלמה מכל רעשי הרקע ורק חיכתה שאני אוכל ביס מהעוגה. ״תאכל, תאכל... אני בטוחה שתאכל ותיזכר בהכל!״

קירבתי את עוגת הביסקוויטים אל אפי ולקחתי שאיפה עמוקה, הרחתי אותה מכל ליבי.

ופתאום אני נזכר בזיכרון קדום, יום הולדת אחר, אני בדירה קטנה וחמימה, עם הרבה עציצים ותמונות, טלוויזיה גדולה וישנה והמוני ילדים יושבים על השטיח הצבעוני שבסלון. יש כמה מבוגרים שיושבים בפינת החדר על הספה השחורה, אני מזהה שם את סבא וסבתא שלי. אני רוצה לנופף להם לשלום אבל אני קפוא בתוך הזיכרון.

הסלון מלא בבלונים צבעוניים, עשרות של בלונים שמתעופפים בחלל החדר וממלאים אותו, ובפינת החדר יש שולחן עגול מעץ מתקלף עמוס בחטיפים ושוקולדים לצד בקבוקי שתייה ממותקת. יש ליצנית חמודה, שאין לי מושג איך אבל אני יודע ששמה סימונה, היא עושה פרצופים מצחיקים, מנפחת בלונים ועושה מהם צורות של בעלי חיים וכולם צוחקים, גם אני. כעבור כמה שניות החדר מוחשך ואמא שלי מתקרבת לכיווני עם אותה עוגת הביסקוויטים, עם אבקת קקאו אמיתית, מתוקה בדיוק כמו שצריך ועם מלא מלא נרות דלוקים. ניסיתי לספור את הנרות כדי להבין בן כמה אני בזיכרון אבל הנרות לא נגמרו. הכל היה מושלם בזיכרון הזה, אני מרגיש שזהו זיכרון ליבה משמעותי עבורי, הכל נראה כל כך ברור וחד, והכל מרגיש כל כך אמיתי ונעים לי.

ואז רעש מחריש אוזניים נשמע - הבלונים מתחילים להתפוצץ. אחד אחרי השני. פיצוץ. ועוד אחד. ועוד אחד.

הלהבות מהנרות הרבים נוגעות בבלונים והם מתפוצצים בקולות חדים שמבהילים את כולם. כל הילדים צורחים, רצים אחורה, נופלים אחד על השני, סימונה מנסה להציל את הבלונים שלה מפיצוץ אבל ללא הצלחה, חלק מהמבוגרים קמים בבהלה מהספה, חלקם נופלים, אני קולט שהם ממהרים לכיווני, הם רוצים לכבות לי את הנרות. אני חוטף מאמא שלי את עוגת הביסקוויטים, מנסה לגונן על הנרות שלא יכבו אותם במקומי, שלא ייקחו לי את המשאלה. ״זאת המשאלה שלי! זה יום ההולדת שלי!״ אני צורח לעברם, מנסה להדוף את כל המבוגרים הרחק ממני, בועט בהם עם רגליי הקטנות והרזות והם רק נושפים ונושפים בטירוף לכיווני, ״אתם לא תחטפו לי את המשאלה, הבנתם? אתם לא תגנבו לי את החלומות שלי!״ אני צועק בטירוף, בוכה ומשתולל, דוחף והודף את המבוגרים שייפלו, שיתמוטטו, לא אכפת לי.

אבל זה לא עוזר לי, המבוגרים רבים וגדולים מדי ואני קטן וחלש מדי. ואז מישהו מכבה את הנרות בשבילי - לפני שהספקתי לבקש משאלה. אני עומד שם, מול עוגת הביסקוויטים ומבין שהחלום שלי נגמר עוד לפני שהוא התחיל.

אני מתעורר מהזיכרון, מסביבי האנשים עוד שותים, מעשנים ורוקדים, אף אחד לא אוכל יותר מהעוגה. אמא שלי מתקרבת אליי עם הצלחת ביד, כאילו היא עדיין לא מוכנה להניח אותה, כאילו אם תשחרר אותה הכל יתפרק. היא חייכה חיוך קטן, מתאמץ, והניחה את היד החופשית שלה על הלחי שלי. “אני רק רוצה דבר אחד,” היא אמרה בשקט, בקול שמנסה להיות יציב ולא תמיד מצליח, “שתמיד תאהב אותי.” היא עצרה לרגע, כאילו בודקת אם המילים הגיעו לאן שהתכוונה. “ושתזכור… שאמא זה הדבר הכי חשוב בעולם.” היא החליקה את היד שלה מהלחי שלי לכתף, ליטפה אותי כאילו אני עדיין אותו ילד קטן. “ותבוא אליי רעב,” היא הוסיפה פתאום, כמעט בחיוך, “עם מלא תיאבון. שאני אוכל לבשל לך את כל הדברים שאתה אוהב… שתאכל, שתתחזק, שתהיה בסדר.”

לרגע אחד כמעט יכולתי להרגיש את הטעם של האוכל שלה, משהו חם ופשוט ומוכר, אבל כמו כל דבר אחר - זה נשאר רק קרוב, לא ממש כאן.

ואז הדליקו את הנרות. העוגה עמדה מולי, חצי אכולה, חצי חריפה, חצי לא מובנת. הנרות רעדו קצת, כמו נשימה קצרה. “תבקש משאלה!” מישהו אמר ברקע, וקולות מזייפים ששרים לי ״היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת ל...״

עצמתי את העיניים. ניסיתי לא לחשוב על מה הם רוצים בשבילי. ניסיתי לא לחשוב על מי הייתי. ניסיתי לחשוב רק על מה שאני רוצה כאן ועכשיו. אני רוצה לגדול. אני רוצה להשתנות. אני רוצה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי. כזאת שאני אוהב. גם אם אף אחד אחר לא יזהה אותה. ואז ידעתי מה אני הולך לבקש. פתחתי את עיניי ורגע לפני שלקחתי שאיפה עמוקה - הוא הופיע לידי. לא שמעתי אותו נכנס. לא ראיתי אותו מתקרב. אבל הוא היה שם. קרוב מדי. מוכר מדי. ״מזל טוב לחצי השני שלי.״ הוא לחש לעברי. ״מצטער שאיחרתי, התעכבתי בעבודה... אבל לא הייתי מפספס את יום ההולדת שלך לעולם!״

הוא הביט בי, ואז בנרות ושנינו ידענו מה הולך לקרות עכשיו. וביחד נשפנו. הלהבות כבו ברגע אחד. לרגע קצר לא ידעתי איזו משאלה התגשמה.

שלי? שלו? אולי זאת אותה המשאלה? ואולי הן ביטלו אחת את השנייה?

ואני לא בטוח אם גם הפעם באמת ביקשתי משאלה, או ששוב מישהו אחר ביקש אותה בשבילי.