על פני השטח של המוזיקה המיינסטרימית הסטרייטית החלו לצוף בשנים האחרונות לא מעט שמות שנותנים ייצוג הולם לקוויריות: ליל נאס X הדהים את עולם ההיפ הופ עם יציאה אגבית מהארון, ליידי גאגא הפכה כבר מזמן את הביסקסואליות לנון אישיו, ואמנים צעירים ומבטיחים כמו קינג פרינסס וקונאן גריי משלבים את הזהות המינית והמוזיקלית שלהם יחד לא כמאבק, אלא כחגיגה בלתי מתנצלת. אבל כל אלה עושים מוזיקה שמרגישה ונשמעת כמו ההווה. אם אתם רוצים לשמוע מוזיקה שנשמעת כמו העתיד, אתם פשוט חייבים להתחיל לשמוע מוזיקאים טרנסג'נדרים.
העתיד הזה כבר מתחיל לחלחל ללב המיינסטרים. כוכבת הפופ קים פטרס, שתחגוג החודש את יום הולדתה ה-28, נולדה בגוף של גבר, אבל ידעה שהיא אישה עוד מגיל שנתיים. בגיל 16 עברה התאמה מגדרית והתפרסמה כאחד האנשים הצעירים ביותר שעברו את ההליך עד אז. היא אמנם לא שומרת על שתיקה בנושאים להט"בקים, אבל המוזיקה שלה היא כל מה שכיף בפופ ולא סובבת סביב נושאים כמו מגדר ופוליטיקה. אז מי שלרגע שאל את עצמו אם טרנסג'נדרים בכלל יכולים בכלל להיות אלילי פופ - קיבל כבר את התשובה.
אבל בהכללה גסה אפשר לומר שפטרס יוצאת דופן, כי רוב המוזיקאים הטרנסים הפועלים בסצנה נוטים ליצור מוזיקה שמתרחקת מלב הקונצנזוס ומטיילת למחוזות ניסיוניים מרוחקים יותר. פטרס עצמה מקושרת לסצנה חשובה המובלת על ידי לייבל המוזיקה הבריטי PC Music, שהתחיל את דרכו בסאונדקלאוד ב-2013. בתחילת הדרך של הלייבל הסאונד היה אלקטרוני, מעוות ומרוחק מכל מה שמזכיר אנושיות, אבל עם השנים התפתח בצורה מופלאה לז'אנר צבעוני ומוגזם ששם לו למטרה לדחוף גבולות. מצד אחד הוא התקרב עם השנים למיינסטרים (מפיקי פי-סי עבדו כבר עם אמנים כמו מדונה וליידי גאגא); מצד שני הוא התרחק אל עבר עיצוב סאונד אוונגרדי, מתכתי ורועש.
שני השמות הגדולים שמובילים את הספינה הזו שנקראת פי-סי מיוזיק הם איי-ג'י קוק וסופי. קוק הוא המפיק הבריטי שייסד את הלייבל, עומד מאחורי אינספור פסבדונים ואחראי ליצירת ההיסטריה, וסופי היא מפיקה ממוצא סקוטי שכוננה לצד קוק את היסודות של הז'אנר, והספיקה מאז להפוך לאייקון, לא פחות.
כשהסינגל המוקדם של סופי, Lemonade, רק התחיל להעיף לאנשים את המוח, ההתייחסות אליה במדיה הייתה כאל גבר - וזאת משום שהיא שמרה על אנונימיות מסתורית. בהמשך הסבירה שלא תפסה את קדמת הבמה כדי לתת מקום למוזיקה, אבל מאז כל סיפור האנונימיות הפך לביג דיל בפני עצמו - ולכן סופי החליטה לפזר את הערפל, לחשוף את פניה ולעבור את הליך ההתאמה המגדרית מול העין הציבורית.
היציאה מהארון של סופי כטרנסג׳נדרית הייתה כזו רעידת אדמה מפני שהיא החליטה להיחשף במוזיקה שלה בדרך שעוד לא נעשתה קודם: בסאונד. אלבום הבכורה שלה מ-2018, "Oil of Every Pearl's Un-Insides" (נשמע כמו "I Love Every Person’s Insides"), עסק בנושא הטרנסיות באופן ליריקלי ישיר - אבל לא רק.
הסאונד הגלי, השוטף והסוחף בשיר "Is It Cold in the Water?" מבטא את הפחד מהצעד הראשון, מטבילת האצבע הראשונה במים; "Pretending" משתמש במוזיקה כדי להביע את הספקות המאכלים ואת האימה שבחוסר הביטחון. השיר המסכם, "Whole New World / Pretend World", לוקח לקיצון את שני הצדדים - מצד אחד אקסטזה עתידנית, מצד שני ספקות שלא מרפים. התוצאה הייתה כל כך חזקה שאפילו הממסד בכבודו ובעצמו לא היה יכול להתעלם מסופי, שהייתה קול ששייך רק לאנדרגראונד, והיא פתאום מצאה עצמה מועמדת לגראמי בקטגוריית האלבום האלקטרוני הטוב ביותר.
במקביל להתגבשות קהל מעריצים פנאטי סביב סופי, הפכה Arca, מפיקה טרנסית נוספת, לאחד השמות החשובים ביותר במוזיקה האלקטרונית. בשלושת אלבומיה הראשונים, ארקא הוונצואליאנית עדיין התייחסה לעצמה כגבר גיי. היא עשתה עבודה פורצת דרך עם ביורק וקניה ווסט ותרמה לפופולאריות של הסאונד השבור, החורק והמתקתֵּק, שהשתלט על הסצנה האלטרנטיבית בעשור החולף.
ביוני השנה היא הוציאה את האלבום הפופי ביותר שלה עד כה, "Kick I“ - שעדיין נשמע כמו יצירה של חייזרים. הוא נפתח עם השיר "Nonbinary", ובניגוד לאלבום הבכורה של סופי, ארקא לא מתמהמהת וישר יורה תותחים כבדים של ביטחון עצמי. "אני עושה מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, ויש לי קבלות להוכיח את זה", היא שרה, ומעודדת את המאזינים שלה לחשיבה עצמאית. בהמשך היא גם מזמינה אותם לדבר בשם העצמי-ים שלהם (ברבים!), וכהדגמה להיותנו יצורים מורכבים ומלאי סתירות פנימיות (למרות הביטחון השופע), היא סוגרת את הקליפ העוצמתי בריב בינה לבין עצמה.
האלבום המדובר מכיל גם שיתוף פעולה בין ארקא וסופי, שנקרא "La Chíqui". ארקא יורה סלנג מאמריקה הלטינית וסופי משתמשת בקולה כדי לזגזג בין כינויי גוף, במה שהוא כנראה השיר המופרע ביותר של 2020 - שיר חסר גבולות, אמיץ וקשה לעיכול, שלא נשמע כמו שום דבר אחר שנוצר עד עכשיו.
כששומעים את המוזיקה של סופי ושל ארקא, ומצרפים אותה לעובדה שאף אחד אחר לא נשמע ככה, קשה להתחמק מהמחשבה שיש לכך סיבה - ושהיא קשורה בזהות המגדרית שלהן. אלו מוזיקאיות שחוו את הקיום האנושי משני הצדדים ועשו את המעבר. הן בעטו בכללים המקובלים והסתכנו בנידוי חברתי, בכאב והשפלה, כדי לחיות את החיים בדרכן ולא משנה המחיר. איך בכלל אפשר לעבור חוויות כאלה מבלי לרצות ולשבור את הגבולות גם במוזיקה?
כשמוזיקאים ומוזיקאיות טרנסים וא-בינארים משתמשים בקול שלהם במוזיקה, הוא הופך באופן בלתי נמנע להצהרה. כשאגדת הבאונס ביג פרידיה, שמזדהה כגבר גיי, שומרת על הקול העמוק והגברי, אבל גם מתהדרת בשיער ארוך, איפור, עגילים ואומרת ש"לא אכפת לה באיזה כינוי גוף תפנו אליה" - זו הצהרה.
גם הראפרית, המשוררת והאקטיביסטית האמריקאית מיקי בלאנקו, שהתחילה את הקריירה כגבר ויצאה בינתיים מהארון כטרנסג'נדרית, בחרה לא לשנות את הקול שלה. המוזיקאים הא-בינאריים כמו דוריאן אלקטרה, בינתיים, מעוותים את הקול שלהם סביב מילים מסוימות כדי לייצר אישיות שלא נופלת לאף קטגוריה בינארית - לא רק גבר או אישה, אלא גם אנושי ולא אנושי.
הרכב מוזיקלי נוסף מהסצנה שמעורר תגובה חזקה אצל המאזינים הוא 100 גקס, צמד מוזיקלי המורכב מהמפיקים דילן בריידי ולאורה לס, ושעושה מוזיקת פופ תזזיתית, אקלקטית, אלקטרונית, רועשת ומוגזמת. עברה רק שנה מאז שחרור אלבום הבכורה שלהם "1000 Gecs", וכבר אפשר לומר שזה אחד האלבומים המשפיעים והחשובים ביותר של השנים האחרונות: 23 דקות עמוסות במנגינות מבריקות, עיבודים חדשניים, סאונד שלא דומה לכלום, מילים מבדרות וערבוב ז׳אנרים קיצוני.
אחד המאפיינים הבולטים במוזיקה של 100 גקס הוא הקול האנושי, או יותר נכון - מה שעבר עליו. דילן בריידי לא חוסך באפקטים, אבל קולה של לאורה לס עבר כל כך הרבה שהוא בכלל לא נשמע כמו קול אנושי יותר. לס, אישה טרנסית, סיפרה בראיון למגזין them ששיריה הראשונים עסקו ב״רגשות חזקים שלא ידעתי איך להתמודד איתם״, ובשאלות כמו ״איך להתלבש כמו בן אדם״. הדיספוריה המגדרית שלה משחקת תפקיד בכך שהיא שרה רק בסגנון הנייטקור - כלומר, קולות שעברו עיבוד מחשב כדי להישמע גבוהים ולא אנושיים. "רק ככה אני יכולה להקליט - אני לא יכולה להקשיב לקול הרגיל שלי בדרך כלל", היא התוודתה. "זה נשמע מדהים בעיני מהפעם הראשונה שניסיתי את זה; כבר אז ידעתי שלעולם לא אעשה שום דבר אחר".
סופי, ארקא ו-100 גקס הם חוד החנית של המוזיקה האלטרנטיבית והעכשווית, וזה לא מקרה שכולם טרנסים - את הסאונד הפרשי, הבועט והממכר הזה היו יכולים ליצור רק מוחות שכבר התנסו בשבירת הכללים המקובלים, שכבר אזרו את האומץ לעשות מה שהם רוצים ולא להתחשב בדעות של אחרים. והדבר היפה ביותר הוא שהם לא שומרים את מה שגילו לעצמם והסצנה אינקלוסיבית מאוד. כדי להיות חלק ממנה לא חייבים להיות טרנסים או סיסג׳נדרים, צעירים או מבוגרים, חנונים או היפסטרים, גברים או נשים, כל מה שצריך זה לתת לזולת להיות מי שהוא ולחגוג בעצמכם את מי שאתם. גם אם אתה גבר לבן, סיסג׳נדר וסטרייט, אם אתה אוהב את המוזיקה הזו - זה סימן שהסכמת לפתוח את הראש, לסטות מהמסלול המקובל ולחפש אלטרנטיבה; סימן שהתגייסת לזנוח את המוסכמות ולחפש דרך חדשה.