במבט ראשון, נדמה שדוריאן אלקטרה - אמן.ית הייפר-פופ שמזדהים בלשון רבים ("הם") - שמו לעצמם למטרה לזעזע את הכל וכולם. בשביל סטרייטים, מדובר ב"אמן הזה שנראה כמו אישה וגבר בו זמנית". בשביל ההיפסטרים עם הטעם הטוב, מדובר באייקון של סטייל קיצוני, עמוס ומוגזם, שלפעמים נועד מלכתחילה להיות מכוער. בשביל אוהבי הפופ, מדובר ברעש נוראי, מקסימליסטי ובלתי צפוי. וגם את הלהט"בים דוריאן הצליחו לבלבל, אחרי שכתבו אלבום שלם בהשראת הימין הקיצוני ותרבות האינסלים.
אפילו למעריצים המושבעים היה קשה לעכל את האלבום החדש, שיצא באוקטובר השנה, ולוקח את כל העסק הזה לקיצוניות מוגזמת אפילו יותר, עם סאונדים אגרסיביים ומילים כל כך פרובוקטיביות, שאנחנו לא בטוחים שנוכל לצטט אותן כאן בלי להסתכן בפיטורים. בקיצור - חבית של חומר נפץ.
עם זאת, לדוריאן אלקטרה יש את האישיות הכי מתקתקה ועדינה שקיימת. בסוף ההופעות הם מחייכים בכנות פשוטה ומזמינים את הקהל לפגוש אותם ביציאה. בראיונות הם מספרים בגילוי לב על הרצון שלהם להפוך את העולם למקום טוב יותר, להיות נחמדים יותר לזולת וגם לנסות לתקשר עם הומופובים וגזענים - כי אם רוצים שינוי אמיתי, אין טעם לדבר רק עם שמאלנים. הם מתבטאים ברהיטות רבה, ומדברים לעיתים תכופות על היסטוריה ועל דמויות כמו פרויד ודקארט, תוך חשיפה של אינטלקט חריף ועשיר. ואז, מבלי להתבלבל, הם שרים על סקס בצורה שתגרום גם לקארדי בי להחוויר.
להיות נשי? זו סיבה לגאווה
אלקטרה נולדו בטקסס ב-1992 וכבר מילדות היה להם ברור שהם שונים מהשאר. "הרגשתי אנדרוגינוס", סיפרו בראיון לגארדיאן. "לא התעניינתי בדברים של בנות, אבל שנאתי ספורט או לשחק בג'י. איי. ג‘ו. הזדהיתי עם המילה kid (באנגלית - ילד ללא זיהוי מגדרי) יותר מאשר המילים 'בן' או 'בת'". גם כשהיה להם קראשים על בנים בתיכון, הם "לא הרגישו כמו בת שאוהבת בן. סיפורי האהבה שראיתי בסרטים תמיד היו זרים לי".
ההארה הגיעה אחרי שנתקלו במושג ג'נדר פלואיד: "הבפנים שלי הוא חסר מגדר - ואפילו 'ג'נדר פלואיד' זו זהות שיכולה לשים מישהו בתוך קופסה". לטענתם, האנושות נמצאת בתהליך הבנה ש"יש הרבה קופסאות, ואנחנו כבר לא צריכים אותן יותר". ובכל זאת, הם מסייגים, "תוויות עדיין יכולות להיות דבר מעצים, ואם אנשים נלחמים כדי להיות בקופסה של 'גבר' או 'אישה', למשל טרנסים, זה עדיין מהמם".
את הדרך המוזיקלית דוריאן התחילו עם "I'm in Love with Friedrich Hayek", שיר הלל קל לעיכול (מוזיקלית לפחות) לפילוסוף וכלכלן האוסטרי פרידריך האייק, שצבר מידת מה של פופולריות ברשת. אבל המוזיקה שלהם הפכה למה שהיא היום אחרי שהקשיבו לעצת חבר והתחילו לכתוב מוזיקה פרובוקטיבית העוסקת במיניות. הם נענו לבקשה של אתר Refinery29 לכתוב שיר העוסק בהיסטוריה של הדגדגן, וב-2017 הוציאו סינגל דרך האתר של גריינדר Into More. אלבום הבכורה "Flamboyant", שיצא ב-2019, כבר היה תוצר בשל ומושלם של פופ מתוחכם, מתקדם וחסר פחד.
דרוש הרבה אומץ לפתוח את אלבום הבכורה בשיר שדורש מהמאזין לקרוא לך "אדוני", ורק כמה שירים אחר כך להתגאות בכך שאתה נשי. רגעים זכורים נוספים מהאלבום כוללים את הלהיט “Man To Man”, שמשתמש בהיאבקות כדי לדבר על נפילת החומות של הגבריות המסורתית, את "Emasculate", בו הדובר מבקש סירוס, וגם את "Guyliner", שיר שלם המוקדש לגברים ששמים אייליינר. מה שמדהים הוא שלאורך כל הדרך הנושאים מוצגים לא כחולשות שנחשפות, אלא כמשהו שיש כל סיבה להתגאות בו.
אלבום הבכורה זכה לביקורות משבחות והכניס את דוריאן לקליקה של הייפר-פופ: ז'אנר חדש של מוזיקת פופ אלקטרונית, שמתאפיין באנרגיות גבוהות מאוד, קולות מעוותים וסאונד אקספרימנטלי. הם שיתפו פעולה עם צ'רלי XCX, עבדו עם דילן בריידי מההרכב 100 gecs וצברו קהל מעריצים קווירי לעילא ולעילא. ואז הם החליטו שאת האלבום השני יקדישו לימין הקיצוני.
הופכים צפרדעים להומוסקסואליות
אינסלים הוא כינוי לגברים הטרוסקסואליים שלא מצליחים למצוא פרטנרית רומנטית או מינית, למרות שהם מאוד רוצים זאת. התרבות של האינסלים קיימת בעיקר ברשת, ולרוב היא מאשימה את כל המין הנשי בשטחיות ומשיכה מינית למראה גברי מסוים מאוד. אלו אותם אנשים שהולכים לקורסים של אמנות הפיתוי, קוראים לאלימות מינית נגד נשים, מחזיקים בדעות הומופוביות וגזעניות - ובמקרים קיצוניים גם מבצעים מקרי טבח המוניים, כמו שלצערנו ניתן לראות באמריקה.
"My Agenda", האלבום השני של דוריאן אלקטרה שיצא באוקטובר השנה, נכתב ברובו מנקודת מבט של אינסל. השיר הפותח "F the World" שולח את כל העולם להזדיין "כי הוא שונא אותי" ו"כי אני מכוער", ובה בעת נשרף בתשוקה אמיתית לזיין את העולם. "M'Lady" מביע את ההסתכלות על נשים כאחת משתי קיצונויות: או קדושה חסודה, או זונה מופקרת. "Edgelord", שיתוף פעולה עם רבקה בלאק (כן, זאת מ"פריידי"), לוקח את התפקיד של אנשים שכותבים דברים דוחים וגזעניים באינטרנט רק בשביל הפרובוקציה, וכשיורדים עליהם - טוענים שהם רק רוצים לעורר דיון. ו-"Ram It Down" אומר לגברים שמחזיקים ידיים ברחוב שאין שום בעיה עם הנטייה המינית שלהם, אבל למה הם צריכים לדחוף לנו אותה בגרון?
הטקסטים הקשוחים האלה הופכים כמובן לאירוניים כשמישהו כמו דוריאן שר אותם, ודרך הקשר זה מתבטא דמיון מסקרן בין שתי קבוצות שונות כל כך: קווירים ואינסלים. נכון, אינסלים הם גברים לבנים סטרייטים סיסג'נדרים - הקבוצה הפריבילגית ביותר בעולם. ובכל זאת, כמו הרבה קווירים צעירים, גם הם אנשים שמרגישים שאין להם מקום בחברה, שהם לא יוכלו להגשים את עצמם רומנטית, מינית או כלכלית, שלא רואים אותם ולא אוהבים אותם.
מכאן נולדות דעות ששונאות נשים מפני שהן לא "נותנות", או ששונאות זרים כי "הם לוקחים את העבודות שלנו". ובכל זאת, דוריאן מספרים כי במהלך התחקיר לאלבום הם למדו שלא מעט קווירים וטרנסים מצאו תחושת שייכות כלשהי בפורומים של אינסלים לפני שיצאו מהארון. דיכוי, תסכול, תיעוב עצמי וכעס על העולם - אלו הרגשות השולטים. אנחנו אולי יודעים כי בשירים של דוריאן ההשקפות האינסליות מובעות באירוניה, אבל אינסלים עצמם עשויים לפספס את האירוניה הזו, להתחיל לאהוב את המוזיקה - ולגלות רק בשלב מאוחר יותר על מה האלבום באמת.
כי בין השירים האלה יש גם את שיר הנושא, שמדבר, גם הוא בחצי-אירוניה, על צבא של קווירים שהולך לכבוש את העולם. השיר הזה נגמר במשפט "אנחנו הופכים צפרדעים להומוסקסואליות", ואז חוזר שוב ושוב על המילה "homosexual" - בדיחה על חשבון מנחה הרדיו האמריקאי אלכס ג'ונס, שאמר ב-2017 שהוא "לא רוצה שהממשלה תשים כימיקלים במים כדי להפוך אפילו את הצפרדעים המזוינות להומואיות".
בשיר הזה, דרך אגב, מתארחת להקת הפאנק הרוסית פוסי ריוט, שחברותיה הן פעילות פמיניסטיות במדינה ששוקעת עוד ועוד בבוץ הומופובי ומיזוגני, ומתארחים גם הווילג' פיפל - כן, אלו ששרו את "YMCA". רגע קווירי נוסף הוא "Sorry Bro I Love You", שיר אהבה של ברו'ז - שיכול באותה מידה בדיוק לתפקד כשיר אהבה של מישהו שמגלה שהוא מאוהב בחבר הכי טוב שלו.
האינסל שמוביל את האלבום התחיל במרמור על העולם ושנאת נשים, המשיך בבקשה שההומואים לא "ידחפו לו את זה לגרון", בה בעת שהוא מטיל ספק באופי האהבה שלו לחבר הכי טוב שלו. השיר האחרון, "Give Great Thanks", מוביל את הסיפור הזה לקליימקס בלתי צפוי. על רקע מנגינה מתקתקה מושרות המילים: "שים אותי בכלוב / אני לא אתלונן / אני אגיד תודה רבה / בזמן שאתה מזיין לי את הפנים / במשך מאה ימים / אני אגיד תודה רבה". כשהשיר יצא, המעריצים המבולבלים ניסו להבין: האם מדובר בשיר מחאה פוליטי על הסגידה למנהיגים שמשתינים עלינו בקשת? וגם אם מדובר בהמנון שליטה BDSM, איך מתמודדים עם מילים כמו "I'm a lifeless hole for you" ("אני חור חסר חיים בשבילך")?
בהקשר של האלבום, ניתן לפרש את הטקסט ככניעה סופית של האינסל לטבעו האמיתי ול"פרופגנדה ההומואית" שהוא כל כך התנגד לה. אבל דוריאן סיפרו לאפל מיוזיק שהאמת אחרת לגמרי. "דיברנו במחנה הכתיבה על BDSM, וחשבנו, 'מה אם נכתוב משהו ממש הארדקור ומלוכלך, אבל נשים אותו על מנגינה יפהפייה?'. ואני אמרתי, 'אוקיי, אני צריך שכולם יצאו מהחדר כדי שאוכל לכתוב את המילים האלה, כי הן הולכות להיות אישיות מאוד'. זה טקסט אישי ורציני על האינטנסיביות של מערכת יחסים שבה אתה רוצה להעניק לצד השני כוח מלא עליך ועל הגוף שלך, ועל כמה משמעותי זה יכול להיות. זה שיר אהבה לעצמי".
סצנת ההייפר-פופ הייתה סוד שמור של יודעי דבר עד לא מזמן, ובשנה האחרונה היא מתחילה להתפוצץ גם במיינסטרים - קחו כדוגמה את עלייתו של הקיי-פופ, ואת נציגת הז׳אנר המקומית אלה לי. סביר מאוד שבשנה הקרובה נראה עוד ועוד סאונדים כאלה זולגים אל להיטי הפופ שכולם מכירים - סינתיסייזרים חדים, קולות גבוהים ואנרגיה מוטרפת. בעוד הסוד השמור נחשף והופך למיינסטרים, מישהו צריך להיות זה שממשיך לפרוץ דרכים, לאתגר מוסכמות ולהפציץ בסאונדים לא שגרתיים - ואת התפקיד הזה דוריאן אלקטרה לוקחים ללא היסוס, כמו בניסיון בריחה מכוכבות אמיתית. האם הם ייכנסו למצעד הבילבורד? כנראה שלא. אבל אם תיתנו להם צ׳אנס, יש מצב שהם יכבשו גם את הפלייליסט שלכם ב-2021.
View this post on Instagram