חצי מהדמויות הלהט"ביות על המסך הולכות להיעלם בשנה הבאה

הדוח "Where We Are on TV?” של ארגון GLAAD (ארגון אמריקאי שפועל למען קידום ייצוג הוגן של להט"ב במדיה) שפורסם השבוע וסוקר את המצב של הקהילה הגאה בתכניות הטלוויזיה מציג תמונה מדאיגה אך גם מבלבלת: מצד אחד, יש עלייה קלה במספר הדמויות הלהט"ביות על המסך. מצד שני, הרבה מהן לא ימשיכו לעונה הבאה מהרבה מכמה סיבות: ביטולי סדרות, סדרות שהסתיימו וטרנד ה"מיני סדרה".

לפי הדוח, בעונת הטלוויזיה של 2024–2025 נספרו 489 דמויות להט"ביות קבועות או חוזרות בכלל הפלטפורמות: עלייה של 4% לעומת השנה הקודמת (468), אבל עדיין רחוק מהשיא של 2021–2022 (637). וכל זה עוד לפני המכה האמיתית: 201 מהדמויות האלה (41%) לא צפויות לחזור לעונה הבאה בגלל ביטולי סדרות, סיומים שלהן או מוות של דמות.

כדי להבין את העוצמה של הנתון הזה צריך להסתכל על מה בדיוק נעלם: מתוך 201 דמויות שלא יחזרו, 159 לא יחזרו בגלל ביטול או סיום של סדרה. עוד 96 דמויות נמצאות בסדרות שעדיין לא קיבלו הודעה רשמית על חידוש או ביטול, ורק 192 דמויות נמצאות בסדרות שכבר חודשו באופן רשמי.

הדוח הציג גם תמונה מעניינת על החלוקה בין הפלטפורמות. כצפוי, הסטרימינג ממשיך להחזיק את רוב הנראות הגאה על המסכים, בזמן שבכבלים הייצוג רק הולך ופוחת. לפי הדוח, 9.3% מהדמויות הקבועות בפריים טיים הן להט"ביות: עלייה קלה לעומת השנה הקודמת, אבל עדיין לא מספר גדול, ובטח לא כזה שמבטיח יציבות.

כמו כן בדוח נספרו 33 דמויות טרנסיות. אמנם מדובר בעלייה משנה שעברה, אבל רק ארבע מהן נמצאות בסדרות שכבר חודשו, כך שהמשך הייצוג שלהן עדיין תלוי בהחלטות חידוש או ביטול. במקביל, הייצוג הביסקסואלי ירד ל-98 דמויות, 15 פחות משנה שעברה, למרות שבמציאות ביסקסואלים הם רוב הקהילה בארה"ב לפי הנתונים המופיעים בדוח.

גם בתוך הגיוון האתני יש סימני אזהרה: אמנם 51% מהדמויות הלהט"ביות הן אנשים מקבוצות מיעוט אתניות (248 מתוך 489), אבל יש ירידות בקבוצות ספציפיות כמו ילידים, מזרח תיכוניים או צפון אפריקאיים ושחורים. ובנושא HIV? הייצוג כמעט לא קיים: דמות אחת בלבד נספרה ככזו שחיה עם הנגיף.

ב-GLAAD מדגישים שטלוויזיה היא מדיום עם כוח דווקא בגלל דמויות שחיות לאורך שנים, וכשיותר סדרות מקבלות עונות קצרות או זמן ריצה קצר הפוטנציאל להשפעה החברתית מתקצר יחד איתן. הסיבה לכל הדבר הזה, היא בהרבה מובנים כלכלת סטרימינג חדשה: שירותי הסטרימינג נמצאים במוד ייעול, מקצצים מהר ומבטלים כדי לנקות קטלוגים ולא לקחת סיכונים.

יותר סדרות מוזמנות מראש כמוגבלות כדי לשלוט בתקציב ולסגור התחייבות בזמן קצר, בעוד בכבלים יש דעיכה מתמשכת שמצמצמת דרמות מקור ומרכזת ייצוג בידיים של מעט רשתות. במקביל יש גם אווירה פוליטית-תרבותית שבה תכנים שנתפסים מזוהים עם הקהילה הופכים מטרה. זה לא בהכרח נגד להט"ב בהחלטה אחת ספציפית, אבל זה כן תמריץ עסקי שמפלה בפועל: כשמחפשים ללכת על בטוח, דברים שנתפסים נישתיים או מזוהים עם קהילות שונות נחתכים קודם.

הדבר הזה מסוכן לנו כקהילה, מאוד. בטלוויזיה ייצוג אמיתי לא נמדד רק בזה שדמות הופיעה, אלא בזה שהיא נשארת מספיק זמן כדי להפוך לנורמלית, מורכבת ומוכרת. כשסדרות עם ייצוג להט"בי נופלות מהר, אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותו מצב מעייף של התחלה בלי המשך: בכל פעם ממציאים מחדש את הגלגל, בלי שהסיפורים מספיקים להשתרש ולהפוך לחלק מהנוף.

זה גם מייצר אפקט מצנן ליוצרים ולגופי שידור כי ברגע שהשוק לומד שייצוג נתפס כסיכון או כמשהו שקל לוותר עליו בתקופות של קיצוצים, פחות פרויקטים יפותחו מלכתחילה, ופחות קולות מתוך הקהילה יקבלו הזדמנות לבנות עולם לאורך זמן, במיוחד בקצוות שנחתכים ראשונים: טרנסג'נדרים, ביסקסואלים ודמויות שמחברות זהויות נוספות כמו מוצא, דת או מוגבלות.

החדשות הטובות הן שיש מה לעשות, ובצורה מאוד פרקטי, גם בעולם שבו הכל נעשה כתוצאה מאלגוריתם או שיקולי תקציב. זה מתחיל בצפייה שמייצרת נתונים: לסיים עונות, לראות קרוב לעלייה ולא מתישהו, ולהראות נוכחות כשזה עדיין נמדד. אחר כך בא החלק של הקול: להגיב בערוצים הרשמיים של פלטפורמות, להשתתף בסקרים והצבעות כשיש ולייצר באזז שאי אפשר לפספס לא רק ברשתות, אלא גם בשיח שמדגיש שיש ביקוש אמיתי, לא טרנד.

גם אצלנו זה עניין של לחץ חיובי על שוק מקומי: לפרגן לתכנים ישראליים שכן מנסים, לקנות כרטיסים להקרנות, ללכת לפסטיבלים גאים ולאירועי תרבות, ולדרוש מרשתות וספקי תוכן לא להסתפק בדמות אחת על הדרך. כי בסוף, ייצוג שמחזיק מעמד לא נולד מהצהרות. הוא נולד מזה שמישהו מבין שיש קהל שנשאר, חוזר ומשלם.