האם הופעתה של ביאנקה דל ריו בהיכל התרבות הייתה אירוע היסטורי? יכול מאוד להיות. אינני היסטוריון. אני כן יודע לומר בוודאות שהמופע, בהפקת One Night Only, היה אחד המופעים המענגים שראיתי – גם בגלל ביאנקה עצמה, אבל לא רק בגללה. היא בפירוש הייתה האטרקציה המרכזית, ועוד אדון בה בהרחבה, אבל המשמעות הסמלית של הביקור שלה גדולה יותר מהביקור עצמו. מדובר היה באישור רשמי למעמד של אמנות הדראג בישראל – ובהבהרה חד משמעית שמדובר באמנות שיכולה להביא 2,500 רוכשי כרטיסים ישראליים להיכל התרבות כדי לשבת ולצפות במופע שהוא כולו על טהרת הדראג.

הדראג כבר לא מודר רק למועדוני לילה חשוכים. ידענו את זה עוד לפני שביאנקה, אחד הדראג קווינז הגדולות בעולם, באה לארץ הקודש – אילן פלד מביא אותה ב"טרילילי טרללה" בגלגלצ מדי יום ואף מסיבת רווקות לא שלמה בלי שסוזי בום תבוא להרים לכלה לעתיד. אבל הערב הזה היה אולי חותמת האישור הרשמית לכך שהגענו ליעד מסוים. "דראג בהיכל התרבות לא היה", אמרה ל-mako ציונה פטריוט, שיחד עם הרכב הדראג "פאות קדושות" הייתה מחלוצות הדראג הישראלי. "זה המקום שדראג אמור להיות בו. במות כאלה. עם כל הכבוד למסיבות רווקות ומועדונים, כבר ב׳פאות קדושות׳ הוכחנו לכולם שדראג זה שואו לכל דבר".

"אני חושבת שהדראג מקבל את המקום הראוי לו", מסכימה טלולה לפני המופע. וכמוה, מלכות רבות ששוחחנו איתן לפני המופע, ביניהן גם מילקי ויניל, קימברלי סוואן וקיי לונג, הבהירו כמה מרגש ופורץ דרך זה לראות מופע דראג על בימות היכל התרבות".

ולכן, חלקו הראשון של הערב בעיקר היה מאוד מרגש. הוא התחיל בסרטון מקסים שסוקר את הדרך הארוכה שעבר הדראג הישראלי מאז ההרכב פורץ הדרך "בנות פסיה" ועד הביקורים בארץ של מלכות כמו שאנג'לה ובוב הדראג קווין, והמשיך בנאמבר היסטרי של מלכות ישראליות ומהממות, כמו גלינה פור דה ברה, פלואיד סנואו, כריסטינה פוקס, FKA אנטון ועוד רבות אחרות שעלו וכל אחת בתורה עוררו תועפות של גאווה מקומית בסצנת הדראג הישראלית ובהישגים אליהן היא הגיעה.

בהסתכלות מלפני ומאחורי, בשורות המלאות ובקהל המריע, קשה היה להתעלם מהאמת הפשוטה והבנאלית הזאת: הדראג במיינסטרים. האמנות הקווירית הזאת הכתה גלים ברחבי הארץ מספיק כדי להגיע לאולם היוקרתי ביותר במדינה, ויש עוד דרך ארוכה מהמיינסטרים עד לשוויון. הערב הזה לא היה בסימן נשימת רווחה על שהגענו לפסגה, כי אנחנו עוד רחוקים ממנה. הערב הזה היה בסימן חגיגה של המרחק שעברנו, ו"יאללה תרימי" לקראת הדרך שעוד בפנינו. וזאת הרי מטרתה של אמנות הדראג: לחגוג את החיים, בסימן קריאה ובנצנצים.

ביאנקה דל ריו בישראל (צילום: ערן לוי, יחסי ציבור)
ערב שלא יישכח | צילום: ערן לוי, יחסי ציבור

הערב הגיע למריחה די מעיקה בדמות נאום ארוך במיוחד של רוית אסף, מנהלת רשת בתי ספר לאיפור בהם נפתחה מגמת דראג (באיזשהו שלב, הקהל הפסיק להקשיב – בקול רם). אבל אז, עלתה לבמה שרי ויין, שחיממה נהדר עם כמה שירים באמת עוצרי נשימה – הגרסה שלה ל"הללויה" של לאונרד כהן תישאר איתי לעוד שנים רבות. אבל עם כל הכבוד לשרי, ועד כמה שחשוב להרים לעולם הדראג הישראלי שבפירוש הגיע אתמול להישג חסר תקדים, התכנסנו בשביל דיווה מטונפת אחד ויחידה – ביאנקה דל ריו.

אודה ואבוש – אני לא בקיא מספיק בעולם הדראג. למעשה, לא ראיתי פרק אחד של "המירוץ לדראג" מההתחלה עד הסוף מימיי. ובכל זאת, גם אני יודע לומר "Not Today, Satan", וגם אני יודע שיש מלכות, ויש ביאנקה. אבל לא ידעתי בדיוק מה מצפה לי. בדיעבד, לא נראה לי שגם מעריציה הגדולים ביותר של ביאנקה ידעו בדיוק מה מצפה להם. ואני לא מוצא צורך גדול בהתנצלות על הסופרלטיב הזה: המופע של ביאנקה דל ריו אתמול היה אחד ממופעי הסטנדאפ הגדולים ביותר שראיתי. יכול להיות שרוי היילוק, הגבר שמאחורי ביאנקה, היה יכול לבצע את אותו המופע טוב באותה המידה גם בתור הגבר הנמוך והחביב שהוא, אבל למה להיות קורע מצחוק בבגדים של סטרייט משעמם כשאפשר לעשות את זה בשמלה, עקבים ואיפור מוגזם?

ביאנקה היא מה שמכונה כ"סטנד-דראג". היא לא תרקוד כמו כמה מהמלכות שהופיעו לפניה בחלקו הראשון של המופע, לא תבצע ליפסינק גם לא כדי להילחם על חייה, אבל בשמלות ופאות מרהיבות שעיצבה במו ידיה היא תעלה לבמה ותפתח ג'ורה על כל מי שהתמזל מזלו לשבת מספיק קרוב אליה – ולא רק עליהם. המופע נפתח בסט שלם של בדיחות על אנה פרנק, בשביל הנשמה מה שנקרא, ומשם המשיכה לטחון את גבולות הטעם הטוב לאפר דק. כשסיימה עם הניצולה המפורסמת בעולם ("מסכנה, כתבה רק ספר אחד"), עברה בקלילות לבדיחות פדופיליה ("אני אישית לא פדופיל – מה אני, כומר?") וגילוי עריות ("אם דוד שלך לא ניסה לזיין אותך כשהיית קטן אתה כנראה ממש מכוער").

לביאנקה אין אנרגיה לפוליטיקלי קורקט. מבחינתה, אין בזה טעם כשאת למעשה גבר עם שמלה שמצניע את מבושיו באמצעות הלבשה תחתונה (כדבריה: "שילמתם המון כסף כדי לראות גבר בן 47 בפאה שדוחף את הזין שלו פנימה באמצעות גרביונים"). יש שיעור חשוב מאוד שאפשר ללמוד מביאנקה בנוגע לעידן התקינות הפוליטית, במיוחד עבורנו – דווקא הקהילה הגאה היא זאת שיכולה רק להרוויח מהומור עצמי ועור של פיל. העניין הוא שביאנקה לא פה כדי לפגוע באף אחד, ובוודאי שלא כדי לקדם אג׳נדות מדכאות. היא לא שונאת אף אחד במיוחד; היא שונאת את כולם במידה שווה: את ההומואים, ואת הלסביות, ואת הסטרייטים ("לא אכפת לי מה הסטרייטים עושים כל עוד הם ממשיכים להזדיין ומייצרים עוד גייז"). היא פה כדי להצחיק אותנו. וזה עבד לה!

ביאנקה פרפורמרית שנונה, חדה כתער ונטולת פחד. עם כוס יין לבן בידה ונכונות לשחוט כל פרה קדושה אפשרית, היא מגדירה את עצמה כאדם מלא שנאה ("Hateful"), אבל אשמח לחלוק עליה – היא לא באמת שונאת אף אחד. היא כועסת. קל לנחש למה: היא גדלה כילד היספני והומו בדרום ארה"ב וברחה לניו יורק רק אחרי הוריקן קתרינה שהכה בעיר הולדתה (או, במילותיה בתכנית, "אותי גידלו זאבים, ביץ'"). יש לה מספיק נימוקים למרמור שלה כלפי, ובכן, הכל.

ביאנקה עולה לבמה כפצע פתוח שמדמם ישירות לקהלה ארס רעיל – אבל היא מדממת אותו בחדווה ובאהבה גדולה כלפי כל מי ששילם כרטיס כדי לראות אותה. זה בא לידי ביטוי באחד ההיבטים החזקים של המופע: הקשר שלה עם הקהל. בתחילת המופע היא איתרה חברת קהל אחת בשורה הראשונה, כשלה בניסיון לבטא את שמה העברי ולכן בחרה לכנותה בשם ננסי. בהתחלה היא בגדול קראה את "ננסי" עם אש בעיניים: החל מ"כמה ויברטורים יש לך? שלושה?" וכלה ב"מה הטעם שלך בגברים? נושמים ועם דופק?". אבל בהמשך, ביאנקה הפכה אותה לחברתה הטובה ביותר - החמיאה לחיי המין שלה העשירים שלה ומזגה לה כוס יין. מאוחר יותר, בשיחה עם mako, אותה ננסי (או, בשמה בישראל, נור הראל) אמרה, עדיין בהיי מההופעה ומהמגע הישיר עם הדיווה: "אני יכולה למות עכשיו". את כוס היין מביאנקה היא שמרה.

ביאנקה דל ריו בישראל (צילום: ערן לוי, יחסי ציבור)
מלכת הסטנדאפ | צילום: ערן לוי, יחסי ציבור

בהמשך, ביאנקה עברה לתרגיל הכי פשוט אבל גם הכי יעיל שיכלה לעשות, וענתה לשאלות מחברי קהל שנרשמו לכך מראש. חברת קהל אחת מקסימה בשם אלמוג דקל ביקשה לדעת מה ביאנקה יכולה לאחל למי שמתה וקמה לחיים כדי לראות אותה מופיעה, משום שזה מה שקרה לה (רציני. שלושה שבועות לפני כן היא עברה דום לב והוחייתה על ידי צוות רופאים). ביאנקה, שחגגה על הפיקנטריה הזאת, השיבה ש"אף אחד לא החיה אותך, ביץ', את מתת וזה הגיהינום שלך".

דראג היא אמנות, ויש לה אינספור ביטויים. יש מלכות שרוקדות, יש מלכות של ליפסניק, יש מלכות תיאטרון; ביאנקה היא מלכת סטנדאפ, ואת הסחורה הזאת היא מוכרת טוב יותר מהרוב המוחלט של הסטנדאפיסטים שראיתי, בין אם על המסך ובין אם מול קהל חי. הערב הזה היה קודם כל אבן דרך בדראג הישראלי, הנפת דגל חסרת תקדים של אמנות קווירית בהיכל התרבות מול 2500 אנשים במופע שכל הכרטיסים לו נמכרו – ורק אחר כך, הוא גם היה מופע סטנדאפ של אחד הגברים הכי מצחיקים עלי אדמות, שבמקרה עוטה פאה, מתאפר ולובש שמלה לפני שהוא עולה לבמה. זה היה יומו של השטן, וקראו לה ביאנקה. ואנחנו לא יכולים לחכות שהיא תבוא לארץ הקודש שוב.