"יש לי מלא חרטות. מלא מקומות שבהם צמצמתי את עצמי מפחד"

יש אנשים ששומרים מרחק בריא בריאיון, ויש כאלה שפשוט פותחים את הלב. איילת רובינסון היא מהסוג השני. שחקנית, יוצרת, מוזיקאית מדבבת וקריינית ובעיקר אישה שלא מפסיקה לחפש אמת, גם כשהיא מפחידה אותה. היא כבר בת 50 אבל מדברת על החיים כמו מישהי שנמצאת עדיין במסע גילוי עצמי.

מצד אחד - קריירה ארוכה על במות התיאטרון עם תפקידים משמעותיים (כרגע בתיאטרון חיפה בהצגה "משתגעים מאהבה"), קריירה טלוויזיונית ("המשרד", "כפולה", "ביום שהאדמה רעדה"), זוגיות של 16 שנה ושיר אישי ראשון, "אלף אנשים כמוני" שהוציאה לעולם לפני מספר חודשים. מצד שני - פחד מחשיפה, תחושת החמצה על דברים שלא העזה לעשות ושאלה אחת שממשיכה ללוות אותה: מה היה קורה אילו הייתה מפחדת קצת פחות? "אני שלמה עם מי שאני כי אני משתדלת להיות נאמנה לעצמי", היא אומרת. "אבל יש לי מלא חרטות. מלא מקומות שבהם צמצמתי את עצמי מפחד".

רובינסון גדלה בבית דתי-לאומי בהוד השרון ואף שכיום היא חיה אורח חיים חילוני היא מציינת "תמיד יש לי בתיק תהילים ואני נורא שמחה שההורים שלי דתיים. אני חושבת שזה מאוד מקל על החיים כשיש לך אמונה כזאת", היא מסבירה.

כבר מגיל צעיר היא לא ידעה לתת שם לתחושותיה כלפי בנות מינה כי "לא היה לזה ייצוג. לא בטלוויזיה, לא בסביבה שלי". בגיל 15 התאהבה באחת מבנות כיתתה ולא ידעה מה זה. "פשוט שמחתי להיות לידה ובחברתה. אבל לא אמרתי לה שאנחנו יכולות להיות בנות זוג", היא מסבירה.

נקודת המפנה הגיעה בגיל 19 כשצפתה בקולנוע בסרט "גו פיש" ואז הבינה שיש עוד כמוה. בזמן השירות הלאומי היה לה את האומץ להגיד שהיא אוהבת בנות בפני הכיתה. אחת הבנות בכיתה לקחה אותה לאגודה ושם נחשפה לגלות שיש עוד כמוה. לאחר שהבינה זאת היא סיפרה לאמה ולאחיה "הוא קיבל את זה מדהים. וגילינו שיש לנו אותו טעם: שנינו היינו מאוהבים בג'ודי פוסטר". רק כמה שנים מאוחר יותר סיפרה לאביה כי חששה מתגובתו והתבדתה. "הוא קיבל את זה מדהים".

למה התבשלת עם ההחלטה הזו?
"בגיל ההתבגרות היו לי דייטים עם בנים. הרגשתי שאני חייבת לנסות לראות מה זה כי אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות עם מה שאני מרגישה. אני מסתכלת על הנוער ויש לו עולם אחר לגמרי. בטיקטוק להיות סטרייט זה מה שמוזר, זה באמת עולם אחר. לא ידעתי בכלל שקיים דבר כזה כי בעולם שאני חייתי בו גם בגלל שהייתי דתייה וגם בגלל שזה היה שנות התשעים".

הרגשת שהתייחסו אלייך לא במקום בגלל הנטייה שלך?
"אני חושבת שלא נתקלתי בהרבה הומופוביה ברמה כזאתי שאני לא מסוגלת אפילו לזכור את זה כל כך. תמיד הרגשתי שאנשים מגיבים לרוב במין 'איזה מגניב שהיא ככה מדברת על זה', יש סקרנות וכמובן שגם נתקלתי בתגובות כמו 'לא היית עם הגבר הנכון, לא חבל?' ופשוט עניתי לזה בלא. אבל פעם נורא פחדתי, אני עדיין אגב כשנגיד מישהו שואל אותי אם יש לי בן זוג ואני אומרת שאני לסבית, אז יש לי רגע שאני מהססת. מה שמדהים אותי הם אנשים בגיל 80 פלוס שאומרים 'איזה יופי!' ואני בשוק. צריך לפעמים להאמין באנשים".

את חושבת שמלהקים אותך לתפקידים ספציפיים בגלל היותך לסבית?
"אני בטוחה שכמה פעמים פנו אליי עם דברים בגלל שכבר עשיתי תפקידים גאים. זה פחות קשור לזה שאני לסבית. הרבה פעמים רואים אותך באיזה תפקיד ואז אומרים 'או-קיי, אנחנו יודעים שהיא תוכל לעשות את זה'. אז כן הציעו לי ולפעמים אמרתי לא ולפעמים אני אומרת כן כי זה ממש מגניב אותי גם לשאת את הייצוג הזה או למצוא משהו חדש בתוך הייצוג הזה, אבל גם אין לי בעיה גם לשחק סטרייטית לגמרי".

לדעתך הזהות שלך משפיעה על הבחירות שלך?
"בחיים לא. אבל אני רואה את זה קורה להרבה שחקניות אחרות שאם הן עשו תפקיד מסוים אז יקבלו אחר כך תפקיד דומה ולפעמים צריך לפתוח את הראש. ואני פשוט רוצה יותר. אני חושבת שאני משחקת היום הרבה יותר טוב ממה ששיחקתי פעם. אני לא רוצה לחזור לתקופה שהייתי צעירה ושיחקתי מהבוקר עד הלילה וסיימתי בלי אוויר. בא לי לחיות גם תוך כדי זה".

את בת הזוג שמלווה אותה ב-16 השנים האחרונות, המאמנת האישית שני גליקסמן, היא הכירה דווקא בתקופה שבה הייתה בטוחה שהלב שלה נסגר. הקשר ביניהן הוא תוצאה של שידוך שעשו המלבישות בסדרה "המשרד" שבה שיחקה איילת. "הייתי אחרי פרידה קשה, ממש שבורה ולא חשבתי שאני אמצא יותר אהבה", היא מספרת. "הן כל הזמן טפטפו לי ומתברר שבאותו זמן הם גם טפטפו לשני והראו לה תמונה שלי. מנקודת המבט של שני, היא ידעה מהרגע הראשון שאני האחת. אבל אני לא רציתי בכלל כי הייתי שבורה מהפרידה", היא נזכרת.

אבל מייל מרשים ששני שלחה גרם לה לשנות את דעתה ולהיפגש. "אנחנו צוחקות על זה כי שני היא לא בדיוק הטעם שלי. חשבתי שהטעם שלי זה חנוניות והיא סקסית וקולית. אבל נפגשתי איתה לעוד דייט, נתתי לה צ'אנס והיום היא הטעם שלי", היא מחייכת.

השתיים שונות מאוד אחת מהשנייה וזה בדיוק מה שעובד. “היא תלך למוזיאון ולהופעת ג'אז, ואני אלך לשחק משחקי וידאו ולראות מחזות זמר. אנחנו אוהבות דברים שונים ואנחנו מסתכלות על החיים בצורה שונה אבל יש לנו ערכים דומים", היא משתפת.

ומה עם חתונה?
"אנחנו במשא ומתן כבר 15 שנה והחלטנו שכנראה נתחתן בגיל שמונים. אני כבר רואה את הסצנה שאני נכנסת עם הליכון. אני רוצה שתי שמלות ושגילה אלמגור תחתן אותנו, ושני פחות בקטע של כל תשומת הלב הזאת אז אנחנו מאורסות כבר מיליון שנה ונתחתן מתישהו".

ילדים לעומת זאת לא בתוכניות שלהן אבל גם זה לא נפסל על הסף: "החיים כל כך מוזרים אז אולי בגיל 60 אני ארצה לאמץ", היא אומרת.

לפני מספר חודשים כשמלאו לאיילת 50 והיא החליטה לאזור אומץ וסוף סוף להוציא את השיר שכתבה בזמנו על האקסית שלה, "אלף אנשים כמוני". החלטה זו התבשלה אצלה לפני כעשור אבל אז הגיעה הקורונה, דברים השתבשו, מקומות נסגרו והמוזיקה נדחקה לצד. אף על פי שהיו רגעים שהיא התחרטה שכתבה את השיר, היא הרגישה שהיא חייבת לכתוב. "אני חושבת שככל שמשהו יותר אישי ויותר אינטימי, יותר קשה לנו להוציא אותו לעולם. זה מכיל כל כך הרבה רבדים של אינטימיות. אז אני שמחה שעשיתי את הצעד הראשון כשהוצאתי את השיר הזה ושאנשים מגיבים אליו ככה", היא מספרת.

סיפרת למי שכתבת עליה את השיר שזה עליה?
"לא הספקתי כי היא נפטרה מסרטן. בהתחלה לא חשבתי שזה משפיע עליי אבל אז הבנתי שנורא קשה לי להתמודד עם החומר הזה. גם הייתה תחושה מיסטית שפתאום קיבלתי רשות ללכת על זה. כתבתי על הצד הלא כל כך נעים של פרידה, וגם לא היה לי נעים כי הפרידה הייתה קשה עם המון רגשות לא חיוביים. אני לא אגיד מי זאת כי היא הייתה קצת ידועה בחוגים מסוימים בקהילה. היה לי מאוד קשה ושמתי את זה בצד במגירה".

אבל עכשיו כשאת מוציאה את זה הפצע לא נחשף מחדש?
"ממרום גילי אני חושבת שזה חשוב לפתוח הכל, גם חזרתי לטיפול לאחרונה אחרי שנים שלא הייתי. במקום להעמיד פנים שהכל בסדר ואת חזקה ולהיות כאילו מעל הדברים".

בתקופה שבה היא חוזרת להתמודד עם המקומות הכי חשופים שלה, רובינסון מוצאת מפלט על הבמה. במחזמר "משתגעים מאהבה" בתיאטרון חיפה לצד דיאנה גולבי, בן פרי ועידו מוסרי. "זה מחזמר שעלה בברודווי בשנות התשעים, שבנוי כמערכונים שמתארים מערכות יחסים של בני אדם מהשלב של הדייטים הראשונים עד לשלב של הנשואים עם ילדים ולאחר מכן שלב הזקנה", היא מסבירה.

למרות עשרות שנים על הבמות, רובינסון מודה שהפחד הגדול שלה הוא בכלל חשיפה. “אם תשאלי אותי מה מפחיד אותי יותר כישלון או חשיפה, אז חשיפה. לגמרי". היא מספרת שגם היום, אחרי קריירה ארוכה בתיאטרון, בטלוויזיה ובמוזיקה, היא עדיין מפתיעה ומשתפת שהיא מתמודדת עם חוסר ביטחון: “יש לי אפילו קצת פחד קהל. אין לי בעיה לעמוד מול אלף איש, אבל אם תגידי לי עכשיו להיכנס לחדר קטן ולשיר שיר אישי שלי, זה מאוד יפחיד אותי".

אף שהיא מזוהה לא פעם עם תפקידים קומיים, הלב של איילת שייך דווקא לדרמה: “התפקידים שנוגעים בהכי הרבה כאב זה מה שאני הכי אוהבת", היא מאוד תשמח להשתתף בפרויקטים בקולנוע ובטלוויזיה ובניגוד לעבר אז לא היו לה גבולות בין הבמה לחיים האישיים, היום היא דואגת לקחת מרחק ולהבין איפה הדמות נגמרת והיא מתחילה: "אני מרגישה שיש בי את העצב הזה שאני נורא צריכה לגעת בו ולהביא אותו לידי ביטוי אבל היום אני מבינה שזה לא בריא מה שהיה, זה בא עם הגיל".