"אנחנו חיים במציאות כל כך קיצונית, האדישות הזאת מסוכנת"

רוני פיקסלר בן ה-29 מחיפה נולד לאומנות כילד בעמק חפר לאם שעוסקת במלאכה ומלמדת אותה וכנכד לסבתא אומנית, שלצערו נפטרה שנה לפני שנולד ולא הספיקה לראות אותו כאומן בעצמו.

פיקסלר מחלק את זמנו בין היותו אומן קעקועים לאומן שיצירותיו מוצגות במוזיאונים. אל עולם הקעקועים הגיע מתוך אהבה לצייר על אנשים והוא ולא עושה שום קעקוע פעמיים. את העבודה שלו כאומן הוא מגדיר כעיסוק בדברים מטרידים, סיטואציות שבהן אף אחד לא באמת היה רוצה להיות נוכח.

"אני מתעסק בדברים שהם קצת מגעילים, הרבה עבודות שהדימויים בהן הם של בנים עם אלימות במסווה של משחק, דברים מטרידים, שיש בהם סיטואציות מתוחות", הוא מספר. "המצב' - העבודה שאני אציג בתערוכה הקרובה של מרכז רוטשילד לאומנות, היא דיוקן עצמי שלי, שבו אני מכניס את הרגל שלי לתוך הפה. יש בה משהו מאוד חושפני וקצת מכוער של חרדה, שחושף רגע מאוד עוצמתי וגדול ובמקביל רגע של שפל. זה לגמרי ניסיון להחזיר את השליטה על המציאות המסחררת דרך הדבר הכי קונקרטי שיש לי להציע".

בחודש ינואר הוא יצא בתערוכת היחיד הראשונה שלו שבה בחר להציג במסגרת העבודות עשרות ציורים והדפסים של גברים מישראל ומהעולם מחזיקים בדגים. "יש פה עניין של התפארות על משהו שהוא מאוד חושני. גברים רטובים, ללא חולצה, חולקים ביחד רגע של הישג עם דג שהוא מוארך ומאוד חלקלק. הקונוטציה היא של משהו חושני והומו-ארוטי, לצד זה של כוח, אלימות ובריונות".

למה דווקא הדימוי הזה תפס אותך כל כך חזק?
"הטינדר פשוט סופר ישיר ועכשווי. הבחירה לייצג את עצמך אוחז בדג בשביל אפליקציית היכרות, יש משהו בזה מאוד קדמוני. אני לא מצליח לדמיין מי רואה את זה ועושה סווייפ רייט".

החיבור בינו לבין העבודות שלו מגיעה מנקודת מבט מסוימת. "כל הפרספקטיבה הזו היא קווירית, כי מעצם זה שאתה חריג אתה רואה גם את הדברים אחרת. ש בזה משהו שמביא אותך גם לזהות הומו-ארוטיקה בדברים שלא אמורים להיות. להרגיש את הבריונות או הסכנה בתוך משהו, עם המודעות לגוף, לגופניות, למיניות, זה חלק מאוד משפיע בעולם האומנותי שלי".

אתה מדבר על משיכה לדימויים מטרידים. מה הגבול מבחינתך? יש משהו שלא תציג?
"זה גבול שאני מנסה כל הזמן למתוח ולהבין. נגיד מפורנו אני כמעט ולא משתמש בכלל, בעיקר בגלל שזה מאוד מתועש ומתוכנן, משהו בזה מרגיש לא נכון. אבל זה יותר עקרוני לא להתמסר לגמרי לפטישיזם, לא להביא משהו שהוא רק סקסי ויפה וחטוב. חייב להיות לגוף איזו עקימות או איזו הבעה גרוטסקית או צבע שלא נותן להתענג. קשה לי עם ציורים שהם יותר מדי באים לספק צד אחד של מיניות".

איך העבודה על גוף של אדם אחר משפיעה על הדרך שבה אתה מצייר?
"זו שאלה מאוד מעניינת כי אני גם מצייר בעיקר גוף בעבודות שלי, אבל לא חשבתי על הקשר. יש משהו מאוד חי ועוצמתי בגוף, בלקעקע, בלנסות לזקק אדם מתמונה לציור".

אתה רואה קשר בין האלימות והמתח בעבודות שלך לבין המציאות בישראל?
"המצב כיום זה כמו משהו מקולקל במקרר שמשום מה לא זורקים ויש לעובש הזה את התנאים לשגשג. אנחנו חיים במציאות כל כך קיצונית שאנחנו סולחים די בקלות לכל מה שלא קיצוני מספיק, אפשר להחליק לבינתיים, עד שיתפוצץ. האדישות הזאת מסוכנת. וזה קשור לדברים מודחקים מאוד עמוקים בחברה שלנו, לא סתם נבחר מי שנבחר. פתרונות אלימים מפצים על חוסר ביטחון, זו גבריות שמשתמשת בכוח כדי להימנע מפגיעות, חרדה מה'אחר' שבאה מוואקום זהותי שמה שאחר ממני הוא מסכן אותי ומערער את עולמי".

אתה מחפש שהצופה ירגיש לא בנוח מהדימויים?
"אני רוצה לגנוב את תשומת הלב של הצופה לרגע נוסף. בגלל שכל כך קל לעבור על דימוי ולהמשיך הלאה, אני רוצה תמיד שהציור שלי ישאיר את הצופה לשתי חוויות, משיכה וסלידה. יש בזה אי נוחות מסוימת שאי אפשר רק ליהנות מכמה יפה הציור (או כמה מכוער), שמשאירה אותך בערנות. יש משפט שמלווה אותי תמיד - 'התפקיד של היופי הוא להוות מכשול אחרון בחסימת הגישה אל האימה שביסוד הדברים'.

אני חושב שיש בארץ עודף רגישות לעירום והרבה עידון, אדפטציה למה מתאים לצופים, לקהל שמרני, מותאם ל'כל המשפחה'. רוב ההזדמנויות שלי להציג חומרים קצת יותר פרובוקטיביים הם רק במסגרות של חודש הגאווה וגם לא להכל יש מקום. עכשיו זה לא שהאידיאל הוא לפגוע בקהל, אבל אני חושב שחלק מהאחריות שלי כאומן זה לנער קצת את הקרקע פה ושם".

את העבודה "המצב" יציג רוני פיקסלר במסגרת התערוכה החדשה "שוב הפעם" של מרכז אדמונד דה רוטשילד אותה אוצרות ליאורה רוזין ושירי שיפר. שדרות רוטשילד 104, תל אביב בין התאריכים 28.5-24.7 בימים ג'-ה' 15:00-19:00, ו' 10:00-14:00.