"רציתי לרקוד את הקטעים של הבנות, הם עניינו אותי יותר"

ליאור תבורי, מהיוצרים הבולטים בזירת המחול הישראלית, מגיע עם מטען כבד של שורשים בעולם הריקוד. הוא רוקד מאז שהיה בן שלוש, גדל בתוך עולם הפולקלור, ניהל אמנותית להקות והרכבים חינוכיים, וחינך דורות של רקדנים לאהבת הארץ ולמה שהוא מגדיר "נכסי צאן ברזל". אבל דווקא מתוך המקום הזה, הכי מסורתי ומגדרי שיש, התחילו לעלות אצלו שאלות שלא מצאו תשובה בתוך התבנית.

"בעולם הפולקלור יש דיכוטומיה מאוד ברורה", הוא אומר. "הבנים מרימים, חזקים, לא מביעים קושי. הנשים הן אלה שלובשות את השמלות המתנפנפות. זה עולם שאני אוהב ומאמין בו, אבל בהתפתחות האישית שלי כגבר גאה, הרגשתי שאני צריך מרחב אחר. מקום שבו אני יכול לשאול שאלות על מי אני, על המיניות שלי, על איזה גבר אני רוצה להיות?. זה לא שהפסקתי עם הפולקלור, פשוט חיפשתי עוד שפה שתיתן מקום לשאלות האלה".

תבורי נשאר מחובר לפולקלור, אבל פנה למחול העכשווי כדי לפרק דרכו את אותה גבריות טקסית שהוא מתאר. "אני מרגיש שאני גבר עדין ובפולקלור הגבר העדין פשוט לא קיים. לא אמרו לי ‘אסור’, אבל היה ברור מאוד לאיזה פורמט צריך להתאים את עצמך. לפעמים רציתי לרקוד את הקטעים של הבנות, הם עניינו אותי יותר".

היצירה "Mars", שעלתה לפני חמש שנים, הייתה הפעם הראשונה שבה תבורי הרגיש שהוא נותן לזהות שלו תוקף פומבי. לא יציאה מהארון במובן הביוגרפי, זה קרה הרבה קודם, אלא השלמה אמנותית. עכשיו, עם היצירה החדשה Succus (שמשמעה בלטינית היא תרכיז, מהות) הוא חוזר למארס על מנת לעשות קפיצה בזמן בין השתיים. "העבודה החדשה היא Back to Back, מציגים את מארס ומיד לאחר מכן עוברים ליצירה החדשה. יש שם קפיצה של חמש שנים וכשאני מסתכל ואפילו חוזר לגבר שהייתי אז לעומת היום אני מבין כמה השתניתי, כמה מה שאני עובר כגבר הוא אחר".

בסוף אנחנו חיים במדינה שפועלת בין אם בגלוי ובין אם בסמוי לבטל גם את החופש שלנו כקהילה, וגם להגביל את החופש האמנותי באופן מסוים. מבחינתך יש ביצירות האלה אלמנט מחאתי?
"אני לא מרגיש שאני עושה פרופגנדה, בתל אביב אני חופשי להחזיק ידיים ולהתנשק עם גבר. אבל הפנטזיה שהיצירה תסתובב בעולם. שם זה כבר כן כלי. יש מקומות שאנשים יבחרו לא לבוא כי זה ‘מופע כזה’ ובכל זאת, חשוב לי שזה יהיה נוכח. לא כדי לבקש לגיטימציה במובן של ‘מותר’, אלא כדי שזה פשוט יהיה שם בחלל, במציאות".

הבחירה של ליאור להישאר ולבנות כאן קהילה תרבותית, דווקא בישראל, אינה מובנת מאליה. תבורי יוצר ומוזמן לעבוד בדרך קבע בחו”ל, בבתי אופרה ובלט במינכן ורוטרדם ועד סין, פורטוגל ועוד. ובכל זאת, לפני שלוש שנים הוא עשה צעד חריג: הקים בעצמו להקת מחול בתל אביב. "כולם אמרו לי 'אתה עושה שטות', אבל הבנתי שזו הדרך היחידה לעשות את זה. אם אני רוצה הכרה, תמיכה ובעיקר לייצר מקומות עבודה לכישרונות ישראליים", הוא מסביר ומוסיף על החשיבות של זה בעיניו: "חשוב לי שהרקדנים יהיו ישראלים. יש פה כישרונות מטורפים ואין מספיק מסגרות. היום יש לנו בית אמיתי בשינקין, סטודיו לחזרות ולהופעות, זה הבית שלנו".

איך נראית תשוקה גאה על במה שצמחה מתוך מוסכמות הטרונורמטיביות?
"SUCCUS היא עבודה של זום אין. כמו קלוז-אפ איטי מאוד, שנכנס לחדר של הלב. היא מתבטאת בפעולות הכי פשוטות: חיבוק, לשכב אחד על השני, לשים יד על החזה של מישהו אחר. לכאורה מחוות קטנות, אבל הן מספרות הכל על רגישות, פגיעות, אמת".

הבחירה לשים גברים נוגעים זה בזה על הבמה היא מבחינתו לא פרובוקציה, אלא תיעוד. "זו המציאות שלי", הוא אומר. "זו התשוקה שמפעילה אותי, שגורמת לי לקום בבוקר, לפחד, להתגעגע, לאהוב. אני רוצה להזמין את הקהל להיכנס לחדר הזה. לא לשבת ולמחוא כפיים, אלא להרגיש".

ואיך נראה תהליך העבודה בפועל?
"התהליך נפרס על חמישה חודשים של עבודה כמעט יומיומית, אבל ברמה הרגשית זה לגמרי מהקישקע. לפעמים דקה לפני חזרה אני לא יודע מה נעשה, אבל אני מרגיש משהו. אני הולך איתו. זה יכול להתחיל מתנועה אחת, או משעה של מבטים. ומשם מקלפים שכבות, כמו בצל. בונים כימיה, קונפליקטים, חיבורים. החיים עצמם מורכבים וזה נכנס לבמה".

בשנה הקרובה תבורי עומד לעבור שינוי נוסף: הוא ובן זוגו הראל מצפים לתאומים בהליך פונדקאות. "אני מרגיש כמו בחודש תשיעי לפני בכורה - פחד, חרדה, התרגשות, תקווה. אני מניח שזה עוד ייכנס ליצירה. ימים יגידו".

איך אתה מקווה שהקהל יגיב ליצירה? מה היית רוצה שייקח איתו הלאה?
"רק שלא יישארו אדישים. גם אם זה מעצבן או מתסכל זה בסדר. אמנות צריכה לעורר רגש, מחשבה, תהייה. אני בעצמי כל הזמן שואל שאלות. זו הדרך שלי לגדול, להשתנות, כאמן וכבן אדם".

הבכורה העולמית של SUCCUS תעלה במרכז סוזן דלל ב-27 בדצמבר, ובהמשך ב-8 וב-9 בינואר. לפרטים נוספים >> לחצו כאן.