"אסור לנו לחיות באשליות שאם משהו מקובל בת"א הוא מקובל גם בשאר הארץ"

הסרט "פינק ליידי", שנכתב על ידי אחת המתמודדות הבולטות בתוכנית 'חתונה ממבט ראשון' מינדי ארליך, הרשים את המבקרים בפסטיבל טאלין היוקרתי וכבש בשנה שעברה את לבבות הצופים הישראלים כשהפך ללהיט מפתיע. לא בכדי החליטה המחזאית ומנהלת אמנותית של תיאטרון באר שבע איה קפלן להעלות אותו אצלם 24 שעות בלבד לאחר שצפתה בו בפרמיירה.

"אני לא חיכיתי לרגע. אני יודעת שניצחתי פה את האירוע שהסרט עוד היה באקרנים כשהתחלנו חזרות. חשתי דחיפות עצומה להעלות את הדבר הזה כהצגה כמה שיותר מהר לכמה שיותר קהלים ושכמה שיותר אנשים יראו אותו בימים השחורים האלה. התפקיד של האמנות חשוב וכעת חשוב שבעתיים ואסור להרפות מזה", מספרת קפלן על השתלשלות האירועים.

העלילה עוקבת אחר זוג חרדים מאמינים, בתי ולייזר, שיום בהיר אחד מקבלים מעטפה לבקשת תשלום עם תמונות שבהן הבעל נראה יחד עם גבר אחר. הידיעה אודות משיכתו לגבר אחר גורמת לבתי להלם. לייזר מכחיש בהתחלה, אך לאחר מכן מודה בכך. הזוג מחליט להילחם על נישואיהם ולייזר מתחיל טיפולי המרה. המצב החדש גורם לבתי למחשבות ותהיות עימן לא התמודדה לפני ולתובנות חדשות.

את סיפור העלילה הקולנועי שכתבה ארליך הפכה איה קפלן למחזה שיתאים לבמה. "זה היה דו שיח נפלא. שאלתי המון שאלות והיא אותי. לקחת משהו מקולנוע לתאטרון זה לא עיבוד קל. זה לנגן את היצירה בכלי נגינה אחר. ישבנו שעות עם הדראפט והיו לה הערות משגעות. אמרתי לה מראש שלא אעשה משהו בניגוד לרצונה", היא מספרת על העבודה עם מינדי.

מה מינדי חשבה על ההצגה?
"היא עפה עליה, היא התלהבה. זה כל כך שימח אותי כי אני הייתי כל כך בלחץ ממה היא תגיד".

נראה כי מאבק נשים בממסד הדתי מלווה את קפלן ביצירותיה. גם המחזה הקודם שכתבה (ואף ביימה) לתיאטרון באר שבע, "מותרת לכל אדם" בכיכובם של אפרת בוימולד ורוי מילר/דורון בן דויד עוסק במאבקה של אישה בחברה הדתית להתגרש.

"'מותרת לכל אדם' היא באמת יצירה על חברה דתית ועל עגינות של נשים, שזה משהו שהוא בעייתי בכל המדינה, כי הנישואים היחידים שאפשריים היום הם נישואים ברבנות. היה לי חשוב להסתכל על הדבר הזה בעיניים. אני מאוד רציתי להתחתן בחתונה יהודית. הזהות היהודית היא חלק ממרכיבי הזהות שלי. אבל אני לא חושבת שאני יכולה להתחתן ברבנות בשום צורה שהיא כל עוד לא יהיו פה נישואים אזרחיים או חתונות רפורמיות, גם ללהט"בים", אומרת קפלן. "אני מפחדת מהרבנות. בחוזה של הנישואים שחותמים עליו, את פשוט באמת הלכה למעשה רכוש של הבעל. אז אני לא התחתנתי ברבנות, עשינו חתונה יהודית רפורמית אבל אני רווקה בתעודת זהות".

השחקנית ראשית במחזה היא עינת הולנד, מנחת הפודקאסט המצליח "הכל דפוק", והשחקן הראשי הוא אורי בלופרב שגם כיכב בתפקיד הראשי בסרט. "הוא שחקן פנומן, אחד בדור. הלכתי לסרט בגלל אורי ונכבשתי בסיפור הזה לגמרי. בהצגה התפקיד שלו שונה לחלוטין, הוא בורא לייזר חדש", היא מספרת.

בדומה לסרט, שבו על מושכות הבימוי הופקד הבמאי ניר ברגמן, גם פה הופקד על מושכות הבימוי גבר, הבמאי כפיר אזולאי שהוא גם המנהל האמנותי של 'גודמן – בית הספר למשחק בנגב'. "אני חושבת שיש רווח בזה שגבר ביים. ניר ברגמן הא במאי נפלא וגם כפיר במאי כל כך מוכשר ונפלא. הוא גבר מאוד רגיש ויודע להבין את עולמה של האישה", מוסיפה קפלן.

"פינק ליידי" עוסקת בזהות גאה בתוך מסגרת שמרנית ולוחצת. עד כמה אתם רואים בהצגה אמירה פוליטית מוצהרת ועד כמה זה סיפור אנושי אוניברסלי?
איה: "גם וגם. קודם כל בהצגה הזאת, יש שני גיבורים. יש גם גבר שצריך להסתיר את הזהות שלו ולעטות על עצמו את כל המסכות של העולם. יש את המסע שלו, כי הוא מאוהב בגבר אחר לא משנה כמה הוא אוהב את אשתו. ויש שם אישה שבעצם יוצאת לאודיסאה לגלות את עצמה, שהיא בהרבה מובנים אודיסאה מיני. זה מאוד פוליטי במובן הרחב של המילה. זו הצגה אקטיביסטית, הצגה מאוד לא חרדית, אבל ארוטית, פרועה וסקסית".

כפיר: "קודם כל אני רואה בזה סיפור אישי אוניברסלי מכיוון שמדובר בנושא שגם אם אתה לא ישראלי וגם אם אתה לא משתייך לקהילה החרדית אתה יכול להיתקע בתוך סיפור כזה של נישואים. האם זה פוליטי? אני חושב שכן, יש פה אמירה פוליטית-חברתית בכלל על קבלת האחר. מעל הדבר הזה מרחף שצריך לקבל את בני האדם באשר הם".

בעידן שבו זכויות להט"ב בישראל שוב הופכות לנושא מאבק ציבורי, איך אתם מרגישים להעלות הצגה כזו דווקא עכשיו?
איה: "אני מרגישה דחיפות אדירה. אנחנו כל הזמן אומרות שכל הישג שנשים השיגו, זה הישג שיכול להילקח בשנייה. הדלת היא לשני הכיוונים. ועם להט"בים עוד יותר - אנחנו בכלל לא מתקרבים לזכויות שוות ועכשיו אנחנו רואים רק ניסיונות של קולות בתוך הממשלה לקחת אותנו אחורה".

כפיר: "לי באופן אישי אין איזשהו קשר ישיר כאדם לקהילה, זה פשוט עניין טבעי אצלי. מבחינתי זה לא משנה איזה אדם שזכויותיו נרמסות, הנושא הזה נוגע בי. התיאטרון באיזשהו מקום בא לזעזע, לעורר, לדבר על אנשים שנמצאים במצוקה חברתית או אישית. ואם את רומזת על ההתפתחויות הפוליטיות ולאן החברה שלנו הולכת עם המהפכה המשטרית, אז באמת אנחנו הולכים יותר ויותר למקום שהליברליות וקבלת האחר הולכת ומדרדרת, אז בהחלט זה חשוב לי".

ההצגה מציגה את טיפולי ההמרה שלאחרונה החוק לביטולם שוב לא עבר – מה דעתכם על כך?
איה: "זה משהו שכל כך מכעיס אותי. אני עדיין לא מבינה איך ב-2026 יש דבר כזה. אני רוצה להגיד שטיפולי המרה זה אחד הדברים המרתיחים. זה שזה משהו שלא שטף רק את העולם החרדי, אלא הוא שטף גם חלקים מסוימים בציונות הדתית. ועל זה ההצגה זועקת – שאי אפשר להפריד זהות מינית של בן אדם, גבר או אישה, מתוך כל הקומפלקס הנפלא הזה שנקרא בן אדם. זה כבר מעבר לאלימות הנוראית של הדבר הזה. המנוע המחשבתי שאפשר להפריד בין הדבר הזה ליתר הדברים הוא פשוט הזוי ומסוכן ומרסק כל ערך עצמי של האנשים. לא סתם זה מביא למחשבות אובדניות ולפעמים להתאבדויות".

כפיר: "סיפרה לי מישהי שהיא הלכה לפסיכולוגית והפסיכולוגית ניסתה לשכנע אותה שהיא יכולה לחזור לדרך הישר. דעתי על הדבר הזה היא מאוד פשוטה, אני חושב שזה מסוכן. זה מעיד גם על עוד הרבה דברים אחרים מאותו מקום של חוסר פתיחות וקבלת האחר, ולגרום לאדם להתבייש במי שהוא".

עד כמה אתם חושבים שתיאטרון יכול להיות כלי לשינוי בתודעה במיוחד בנושא של מגדר ומיניות וזהות?
איה: "כן, נקודה. הקהל הישראלי מאוד אוהב תיאטרון. הצגה שמצליחה רואים אותה מעל 100 אלף איש והיא יוצרת שיח. מה הופך הצגה לאירוע? שממד ההשפעה שלה הוא הרבה יותר גדול מסך האנשים שראו אותה".

כפיר: "אני לא חושב שזה משהו חד-משמעי שהצגה גורמת לאדם להיכנס ולצאת אדם אחר. אני מאמין שזה תהליכים יותר אבולוציוניים. הכוונה שאתה מעלה את הקונפליקטים, את הבעיות, את השאלות ובמידה והצגות טובות ונוגעות באנשים אז אני מאמין שזה מעורר אותם למחשבה. להגיד לך שזה מחולל שינוי חברתי, מיידי, עמוק? אני לא יודע, אבל אני מאמין שיש לזה השפעה עמוקה לטווח ארוך. זה תהליך ארוך ארוך כמו טיפת מים על סלע".

אתם חושבים שאצל קהל חילוני היציאה מהארון היום היא פחות אירוע ממה שהיה בעבר.
איה: "אני לא חושבת ככה. אני מנהלת את תיאטרון באר שבע ולא תיאטרון במרכז. הקהל הביתי שלי הוא קהל הרבה יותר מגוון ומעורב: חילונים וקיבוצניקים ומושבניקים, דרך אנשים עם כיפות, קהל מסורתי יותר ואף דתי. ודווקא מול הקהל ההטרוגני הזה, שהרבה יותר מייצג את ישראל, היה לי חשוב להעלות את ההצגה הזאת. כי זה צעד לא פשוט, לפני שהתחלתי לנהל את תיאטרון באר שבע, עבדתי המון בתל אביב. וכל הזמן התעצבנתי כשאומרים 'הבועה התל אביבית', זה הרגיש לי מתנשא ומפלג. וכשנכנסתי לתפקיד הבנתי כמה זה נכון.

אסור לנו לחיות באשליות שאם משהו מקובל בתל אביב הוא מקובל גם בשאר הארץ. זה לא נכון. זה הכוח של לעשות הצגה על זהות מינית ועל הגשמה מינית, ועל התהליך שעוברים שני הגיבורים ולהעלות את זה בבאר שבע ולראות כמה הקהל מחבק את ההצגה הזאת, יש בזה משהו מאוד מרפא".