"ביקשתי שיגיד לי סיבה אחת למה הוא אוהב אותי, הוא לא מצא - ואז סיפר שבגד בי מלא"

בשנת 2007 הכיר עורך דין איתן וולף את ליאור, מי שהפך לבן זוגו ולאחר מכן לבעלו במשך עשור. "בשלב מסוים הרגשתי שאני כבר לא מזיז לו. הוא ממש לא רצה שניפרד והלכנו לטיפול זוגי. ביקשתי שיגיד שם סיבה אחת למה הוא אוהב אותי והוא לא מצא, אחרי זה הוא גם סיפר לי שהוא בגד בי מלא", הוא משחזר.

הזוגיות נגמרה בפרידה ואיתן, שהיה אז בן 32, נזרק בבת אחת לעולם הדייטים בקהילה הגאה. "פתאום אחרי עשור יצאתי לעולם של אפליקציות וזה היה ממש מוזר", הוא משחזר. "זה שינה משהו באיך אנחנו מתקשרים ועד כמה אנחנו מוכנים להשקיע בבן אדם שנמצא מולנו. הפכנו להיות שבלונה כזו שבה אנו אומרים את אותן מילים לאנשים שונים בלי לומר שום דבר", הוא מציין.

השנים שלו בעולם הדייטים בקהילה וההבנה שלו שכמעט ואין ספרים בעברית שעוסקים בנושא הזה גרמו לו להחליט לכתוב בימים אלו את ספרו "טֵסֵרַקְט" (שפירושו ארבעה ממדים), שעוסק בחיפוש שלו אחר אהבה, ההתמודדות עם גיל 40 המתקרב בקהילה שמקדשת את הנעורים והשוני בין עולם הדייטים הגאים לאלו של זוגות סטרייטים.

מה הוביל אותך לכתוב את הספר?

"מלא תסכול. חזרתי אחרי 6 שנים שבהן עבדתי בהמבורג וברלין, הייתי מנכ"ל של חברת ביטוח גדולה שם ואחת ההחלטות שלי לחזור הייתה גם להשקיע בחיים הפרטיים. הייתי נשוי שם לעבודה, פעם שלחתי אימייל באמצע סקס. רציתי להכיר זוגיות כחול-לבן ולא להיות מתוסכל מגברים גרמנים שהם כמו מחשב של מקבוק - מאוד עסקיים אבל לא תומכים בשום דבר. ואז הגעתי ארצה ועולם הדייטים הרגיש לי כאילו שאני מדבר עם עצמי. זה נהיה מצחיק מדי ומתסכל מדי מכדי להיות אמיתי והספר היה הדרך שלי להתמודד עם זה".

מה הקושי המרכזי שחווית בחיפוש אחר אהבה?

"דייטים בקהילה הם תמיד עבודה גם על דברים נוספים - לראות ולהיראות, להרגיש שאתה לא מפספס משהו. ה-FOMO בעולם של הגייז הוא הרבה יותר גדול ובסוף אתה מפספס הכל. הריצה הזו שלא ברור בשביל מה היא. מצד שני אתה לא רוצה את חיי הדייטים המשעממים של הסטרייטים".

ספר על מקרה הזוי במיוחד שקרה לך.

"יצאתי עם מישהו תל אביבי וקבענו בבר בגבעתיים. תוך חצי שעה הוא הודיע לכל הבר שאנחנו מתחתנים וחילק שוטים לכולם. למחרת אמרתי לו שאני נפגש עם ההורים שלי בפארק הירקון, הוא מצא אותנו ופשוט הגיע לפגישה בלי להודיע לי מראש".

עד כמה הגיל שלך מקשה עליך בקהילה?

"השנה הכי קשה בחיים שלי הייתה 39. יש עניין של גילנות ומראה חיצוני בקהילה. זה אותו דבר בכל מקום בעולם וזה מבאס. אתה שואל את עצמך 'כמה זמן צריך כדי להגיע לגוף כזה?'. אם כולם נראים עם קוביות באפליקציה וכולם אומרים 'היי, מה נשמע' בלי מטרה ולא מדברים על דבר, אז מה הסיכוי באמת להיכנס לאינטימיות ולא למיניות?".

וולף, עורך דין מסחרי, יזם וממייסדי חטיבת החדשנות והדיגיטל של בנק הפועלים, לא מתבייש לחשוף פרטים אישיים ואינטימיים מחייו וגם להציג את הצדדים הפחות מחמיאים של הקהילה. "יש ציפייה שבתור הומואים נדבר רק על סקס, לפעמים זה מרגיש כמו הנושא היחיד, אבל יש עוד דברים חשובים ומעניינים. זה לא שסקס זה דבר רע אבל הוא נהיה הבסיס, כאילו זוגיות היא סטוץ שהסתבך. אני חושב שהמון פחד מניע את זה. הרצון לסיפוק רגעי ומיידי על חשבון העומק והאינטימיות".

הוא מציג בספר אלמנטים מוכרים מעולם הדייטים ואת ההקשר שלהם בקהילה הגאה כמו מי משלם על מי בדייטים, עד כמה המעמד הכלכלי והחברתי והגיל משחקים תפקיד ומה המשמעויות של הגדרות כמו פסיבי, אקטיבי וורסטילי בקשר. "בגברים ונשים משחקי התפקידים מאוד ברורים, יש את המרדף, המשחק של קשה להגשה, החיזור, העקשנות, התשלום בדייט. אין את זה אצל גייז, יש כל כך הרבה סוגיות שונות של התאמה, גם במיניות וגם בזוגיות", הוא מסביר.

אתה עדיין מחפש אהבה?

"אני עדיין בתוך החיפושים. כל מה שבספר זה מאוד אמיתי ואני גם לא חוסך מעצמי, ברור לי שאני דפוק. כגבר גיי ככל שאתה נהיה מבוגר יותר, השריטות יוצאות. אחרי כל כך הרבה אנשים שגמרו אותך, אתה מתרגל ללבד".

הפרק הראשון מתוך הספר "טֵסֵרַקְט"

שריר שלא עושים בו שימוש במשך כשבועיים מתנוון לגמרי. ממש כמעט מת. מי שלא שכב ללא תנועה על מיטת בית חולים במהלך חודשיים יתקשה להבין שלא מדובר באמירה משדלת-מנוי של מאמן כושר מגבעתיים. זו האמת לאמיתה. לאחר מכן, יידרשו חודשים של ניסיון הנעת השריר. תחילה בכוח המחשבה ולאחר מכן במילימטרים עד שניתן יהיה להגיע לתזוזה אמיתית. מאמץ כבר ידרוש חודשים של פיזיותרפיה.

גם הלב הוא שריר. מה שמיוחד בו, שהוא יכול לרמות. לתת סימנים מוסכמים בינלאומיים לכך שהוא עובד, אבל לתת עבודה איטלקית. יפה יפה אבל כזו שלא עושה יותר מדי. כאשר הוא לא עובד על מצב אהבה, השריר מתנוון ואז נדרשת פיזיותרפיה. שם נמצא את עצמנו אומרים את השטויות הכי גמורות שאנחנו לא מאמינים שיצאו לנו מהפה. הגרועים שבנו אפילו יצדיקו את עצמם, אולי בשיחה עם חבר או חברה טובה. וכמו פסיכולוג שדוכא שנים על ידי מיטב המרצים וחושש לומר את הדבר הלא נכון, גם הם יגידו את מה שנרצה לשמוע. הסיפוק – רגעי. אפשר ממש להחליף אותו במסע שופינג בקניון. הסטטוס: ללא שינוי. לבד.

הלבד, הרי הוא האנטי-חומר של הלב. הוא דווקא מתאבן ומאבד מהאלסטיות שבו ככל שהשימוש בו גובר. הזמן מרפא את הכל, הם אומרים, אבל הוא גם החבר הטוב ביותר של הלבד. הזמן עוזר לו וביחד הם מכרסמים ביכולת הלב להתכווץ. ברגעים האלו, הרצון והאהבה לא מספקים. ויוה פלוס תופס מקום. אנחנו רואים אהבה, רוצים אהבה, הורסים כל קרבה.

וכמו טעם וריח, גם על ענייני הלב ניתן להתווכח. כל דגל או רמזור הם סימנים שעוזרים לנו להבין כיצד לנהוג על מנת להגיע למחוז חפצינו בשלום. אנחנו תמיד יכולים להתעלם מכך ולעבור באדום, אך לא נוכל להימנע מתאונות. אחרי שיצאתי לאלפי דייטים בארץ ובעולם, הנה הספר השלם לדייטים, ממי שעדיין לבד.

אני הומו. היום כבר אומרים גיי. אמא שלי היתה אומרת פעם "חד מיני". היא הרגישה שזה נשמע יותר מהוקצע. לי הרגיש כמו דו חי שלומדים עליהם בשיעורי מדעים בכתה ג'. נראה לי שזה צפרדע. גם הומואים הם כאלה לא ברורים. אין איתם הגדרה ברורה של משחקי התפקידים שהוגדרו באופן כל כך מהוקצע במהלך שנים של הבניה חברתית ובאים לידי ביטוי בכל סרט אמריקאי, סדרה טורקית או מדריך לכלה במעלה אדומים. אין משחק ברור של גבר מחזר אחרי אישה, שמסרבת בנימוס אבל מעפעפת קלות בריס מתנוסס. הוא מתעקש, מחזר וקונה. היא נאותה לבסוף ואז הם חיים חיי אושר ועושר. הוא קצת אפאטי אבל רגיש רק אליה בלי שאיש יודע. היא מפגינה את אהבתה הבלתי מתפשרת ועוטפת אותו בחום.

עם גברים זה שונה. הכל ישיר והכל נגיש. ויש הרבה מזה. אתם מבינים, אצל הומואים הגדרות המשחק לא קיימות. יש שני אנשים, ואם הם בגילי, שזה כבר אירוע פרה היסטורי בגילאי הומו – די דומה לשנות כלב – אז כבר נשרטו מחצי חיים של תחושה שונה, פחד חברתי, תחושת הסתרה, רצון לא ממומש למשפחה רגילה ואז פריצה צעקנית מדי בדמות ביקורים לא מדודים במועדוני גייז ושכנוע עצמי שמדובר בצורת ביטוי של מי שאני. כאילו נטיה מינית באה עם גוף מהוקצע ללא חולצה וסקס בשירותים.

אצל הומואים יש פסיבי ואקטיבי ולכל אחד תפקיד שונה במיטה. לעומת זאת, בחיים זה לפעמים הפוך לגמרי. לא ממש ה"גבר והאישה" כמו שכל בחור מחולון שואל את הגיי הראשון שפגש במתחם שרונה. ויש גם ורסטילי, שזה גם וגם, אבל לא תמיד. רוב הגייז, בתהליך היציאה מהארון, עוברים שלב של "אני דו" – דו חי שוב – נוח יותר להיות פחות מוגדר. וזה פחות מאיים. או דו שלא ידעו באמת. ורק אז הם הומואים. היום גייז. לא חד מיני, אמא, לא. וממש ככה, ורסטילי – או וורס – יכל להיות וורס פס(יבי) או וורס אק(טיבי). לפעמים הוורס מיותר, איזשהו ניסיון לא לצמצם אפשרויות באפליקציות היכרות. ולפעמים זה עניין של כימיה.

וככה בין הניסיון להבין מאיפה משתין הדג שמולך, יש נושאים נוספים, שכבר רלוונטיים אפילו לסטרייטים, לא עלינו, כגון גיל, סטטוס, מצב כלכלי, והחשוב מכל בישראל – האם יש לך דירה משלך. רק שלא כמו הסטרייטים, לאלו תפקיד חשוב בהבנת הסיטואציה. כי אם אין חוקי משחק ברורים, מי מזמין בדייט ראשון? מי מתקשר למי ומי צריך להתעקש, אם בכלל. ובכלל, מה כל אחד מוצא בשני? הכל מאוד שונה ומאוד מבלבל. וממש כמו הרמב"ם, אני אראה לנבוכים את רזי העולם.