"הייתי בין חיים למוות, הרגשתי שאמא שלי הולכת להרוג אותי"

השחקן הוד פרנקפורטר שמיר רגיל לעלות על במה, לשיר, לרקוד ולהיכנס לדמויות אחרות אבל הדרך לשם הייתה רצופה בבורות עמוקים של כאב שרוב האנשים לא היו מצליחים לצאת מהם.

על חייו של הוד, שביולי הקרוב יציין 25 שנים, אפשר לכתוב ספר. הוא נולד במושב יסוד המעלה וכבר בגיל תשע אביו, שהיה נכה צה"ל הלום קרב, שם קץ לחייו. "קצת עצוב להגיד אבל זה לא משהו שלא הייתי רגיל אליו. לא הייתה הרבה שפיות בבית. כבר בבית בגיל חמש ראיתי ויכוחים קשים. אני זוכר את ההורים שלי מרימים סכין אחד על השני", נזכר הוד.

בהמשך חייו הבית שבו גדל היה זירת קרב של ממש. הוד מתאר אלימות פיזית ומילולית קשה מצד אמו שכללה סיטואציות מבהילות. "אמא שלי פעם אחת הרימה אותי מהשיער כשהייתי ילד, זה היה אירוע מאוד מפחיד. ראיתי את הפנים שלה אדומות. זה נתן לי לראות טירוף שאני לא יודע אם מישהו צריך לראות", הוא מספר.

לא ניסית לברוח מהבית?
"לא היו הרבה נקודות מילוט. אני מיסוד המעלה וזאת פריפריה. זה לא שלא היו מחנכות שהרימו גבה לגבי ההתנהגות של אמא. היא בן אדם שמצד אחד יודע לעשות מניפולציות ולגרום לך להיות בעדו, אבל מי שעוסק בחינוך או עם בני אדם יכול היה להבין. אני חושב ששמרו מספיק כדי שלא יראו כי היו לי חבלות על הגב. תהיתי הרבה מהחיים שלי אם זה חריג והייתי בטוח שזה מה שקורה. בגיל יותר מבוגר הבנתי שאנשים לא מכירים בכלל את האזורים האלה שהייתי בהם. אני מדבר על בין חיים למוות - הרגשתי שאמא שלי הולכת להרוג אותי".

בגיל 15, בתוך הכאוס המשפחתי, הוד החליט לצאת מהארון כדו-מיני ותגובתה של אמו לכך הייתה "לא מותאמת". "היא התחילה לדבר איתי על עניינים מיניים ולהגיד לי שבכל פעם שאני ארצה להיות הצד שמקבל אז אני אדמם. זה דבר מאוד מוזר להגיד לילד בן 15", הוא אומר בכאב.

בנוסף לכל אלו, הוא משתף באומץ כי עבר אלימות מינית בתוך המשפחה כשהיה ילד, פצע שהוא עדיין עוסק בריפויו ובניסיון להרפות ממנו. "יכול להיות שלא הייתי מתעסק בזה כל כך בגיל 15 אם ההתפתחות המינית שלי לא הייתה כל כך מוקדמת", הוא מסביר על הסיבה שיצא מהארון בפני אמו בגיל כה צעיר. למרות האלימות הרבה שספג, הוד הצליח ללמוד בתיכון בצורה רגילה. איך עשה זאת? "התשובה הכי קלה זה פשוט ניתוק, וניתוק היה כלי חזק באמת", הוא מסביר.

בנוסף לניתוק מה שעזר לו להתמודד עם הבעיות בחייו היה לצייר וחוג דרמה שנורא אהב להגיע אליו כשלמד בכיתה ג'. "הכוח שלי היה להיות מצחיק. הופעה תמיד הייתה בדם שלי". אהבתו למשחק התחילה בילדות אבל בזמנו זה לא הרגיש לו נכון להיכנס למגמת תיאטרון. רק לאחר שסיים את שירותו הצבאי רחוק מהבית כמש"ק חינוך הוא החליט לרדוף אחר חלומו ולהיבחן לבית הספר למשחק "בית צבי". "הגעתי עם נעלי חי"ר לאודישן הראשון", הוא נזכר ומחייך. הוד עבר את ארבעת השלבים והתקבל ולשם כך עבר לרמת גן.

בשנתיים הראשונות ללימודיו הוא היה בלחץ ואז כל הזיכרונות צפו ועלו: "שם לא יכולתי להתנתק. זה עלה ברמה שלא יכולתי לישון בלילה". במהלך השנה הראשונה הוא החליט לנתק את הקשר עם אמו לאחר טיפול פסיכולוגי. "במפגשים הראשונים בכיתי חזק ואמרת לפסיכולוגית 'מה אימא שלי תעשה בלעדיי?'. משהו שם התחלף בתפקידים שלנו, שאני צריך לדאוג לה ולאט לאט הבנתי שיש לי את היכולת לדאוג לעצמי", הוא משחזר. הוד מודה שגם היום ניתוק הקשר מהמשפחה עדיין נתפס בעיניו כבחירה קשה. “כשאני אומר שאני לא בקשר עם המשפחה שלי, אנשים ישר אומרים ‘אבל זאת המשפחה שלך’. הם לא יודעים מה היה שם'', הוא מספר.

לאחר שהיו לו קשרים עם שני המינים, כיום הוד נמצא בנקודה אחרת לגמרי. הוא בזוגיות יציבה ומאושרת כבר כמעט חמש שנים עם אלכס, שעובד כפסיכולוג קליני, והם גרים יחד ברמת גן. "למדתי יחד איתו מה זה קשר בריא".

אתה ואלכס לא חושבים על חתונה?
"אנחנו חושבים על עתיד משותף ויש מה לדבר על ילדים. גם אם העולם נשרף אני אומר לעצמי 'אם לנו טוב בגומחה הקטנה שלנו, אלה החיים'".

הוא מכיל את זה שאתה גם ביסקסואל?
"הוא לא דו מיני אבל הוא הוא מכיל את זה. שוב הקטע של ההגדרות - אם אני עם מישהו בלונדיני ורוצה להיות עכשיו עם מישהו עם שיער שחור? הפחד שיהיה חסך בתוך מערכת יחסים ושמשהו יחסר, זה קורה בכל מערכת יחסים. עוברים את המשוכה ביחד אם זה קורה. אבל בגלל זה לא להיכנס לקשר זה חבל".

המחזמר החדש שבו הוא מככב כביסקסואל: "מקווה שלנרמל את זה מייצר מציאות"

במקביל לחייו האישיים, הקריירה שלו בנסיקה. בימים אלו הוד מתמרן בין מספר פרויקטים תובעניים, ביניהם המחזמר המסקרן, פרי עטו של היוצר, מלחין ובמאי בר מרדיקס, "הלהצ"ר", המחזמר משיריו של יאיר רוזנבלום, "מיקה שלי" שבו מככבת משי קלינשטיין בתיאטרון טומיקס שרץ מסוף מאי ברחבי הארץ והפקה של התיאטרון העברי "מדונה – מופע מחווה" בכיכובה של מיכל אמדורסקי שתעלה בקרוב.

במחזמר "הלהצ"ר" (הלהקה הצבאית הראשית) אודות יחידת חילוץ והצלה לוחמת, המוסווית כלהקה צבאית המורכבת מחיילים "שקופים", הוד מגלם את דמותו של ליאור, חייל בודד ממסצ'וסטס שהחליט לבצע עלייה לארץ ולהתגייס ומגדיר עצמו דו-מיני. החיבור לליאור מאוד אינטואיטיבי עבורו שכן הוא רואה בחיילים בודדים כילדים שצריכים להיות קצת מבוגרים ולנהל בעצמם את חייהם. "מתייחסים בגיוס לילדים כמבוגרים אבל 18 זה עוד גיל שהם צריכים את החיבוק מהאמא", הוא מציין ואפשר להבין על מה חשב כשענה.

אתה חושב שזה עדיין משמעותי לראות דמות ביסקסואלית שלא סובבת סביב היציאה מהארון?
"אני מקווה שלנרמל את זה מייצר מציאות כי גם היום כבר מתחילים לא לחשוב 'הוא ככה והוא ככה' ויש כל מיני צורות של בני אדם וגבר טיפה יותר נשי. אני חושב שזה חיובי מאוד שלא זה הסיפור שלו. זה חלק מהסיפור שלו, כמו כל בן אדם".

העבודה על "הלהצ"ר" הייתה מאתגרת במיוחד עבורו, שכן מדובר בהפקת פרינג' שדרשה בנייה של הדמות כמעט מאפס: "זה לא כמו מחזה קלאסי שיש עליו מלא רפרנסים. זה היה ניסוי וטעייה".

אתה חושב שהזהות מינית שלך עלולה לחבל לך בתפקידים?
"אני אשקר אם אני אגיד שבעולם אין טייפקאסט. אז אולי אני צעיר ומטומטם, אבל אולי גם עם אמונה שלמה שמשחק זאת הצורה להתנהג בצורה אחרת - סטרייט יכול לגלם גיי וגיי לגלם סטרייט, אבל עדיין מתייחסים לזה בתור אירוע".

מה הפחד הכי גדול שלך באינטימיות?
"לפגוע, לא להיפגע. אני מכיר להיפגע וזה גם בסדר. בתוך קשר אתה נפגע ואז אתה מציף ועוברים את המשוכה הזאת ביחד. אבל לפגוע זו תחושה קשה. זה מאוד לא נעים. אני לומד גם שלפעמים לפגוע קורה בטעות ואז אתה מסוגל לכפר על זה".

כששואלים את הוד ממה הוא מפחד יותר להיחשף או להיעלם, הוא עונה בלי להסס: “להיעלם”, ואולי זאת בדיוק הסיבה שהוא בוחר עכשיו לספר הכול. לא כדי לעורר רחמים, אלא כדי לקחת בעלות על הסיפור שלו. אחרי שנים שבהן הרגיש בלתי נראה בתוך כאוס משפחתי, היום, על הבמה ובחיים עצמם, הוא סוף סוף תופס מקום. "אני עסוק באיך לחיות את המציאות האותנטית שלי בכאן ועכשיו. על מה שקרה אני סולח. כדי לחיות זה מחייב אותי לספר מה שקרה".

המחזמר "הלהצ"ר" יעלה בתיאטרון הבימה ב-23.5 וב-23.6. לפרטים נוספים – לחצו כאן.