לפעמים מפגשים של רחובות יכולים לזמן לנו מפגשים מהסוג השלישי, עצמים בלתי מזוהים שהיו קשורים בעבר לחיינו והפכו ליקומים מקבילים שאין להם שום קשר למציאות היומיומית שלנו. שניים כאלה שקרו לי ממש בימים האחרונים לימדו אותי שיעור חשוב.
באחד הלילות, שלוש שעות אחרי חצות, בעזרתה של סקודה לבנה עם כובע צהוב הגעתי לביתו של אחד מחבריי הטובים מצויד בטייק-אוואי של שני מרקים, לארוחת לילה חורפית. מכירים את הרגע הזה שאתם פותחים את הדלת של המונית ומפריעים להולך רגל שמתהלך לו להנאתו ברחוב? ובכן, החדשות הטובות הן שהאקס הנעלם, ששבר את לבי בסוף הקיץ האחרון, אותר. החדשות הטובות הנוספות הן שהוא מעניין אותי כשלג דאשתקד. אפילו 'סליחה' של נימוס לא נזרקה לחלל הרחוב השקט, וההתעלמות ההדדית הייתה חסרת מתח ורבת עייפות קיומית, ובעודי בוהה בגבו ההולך ומתרחק לא יכולתי שלא לתהות האם לזר הזה שמולי היה בכלל איזשהו קשר לחיי, ואיך ייתכן שבכלל אהבתי אותו פעם. אם לא המפגש הנוסף שאירע כמה ימים לאחר מכן, יתכן והייתי שוכח לגמרי מהתקרית.
שלושה ימים לאחר מכן, הגעתי למכללה שאני לומד בה באחד הרחובות במרכז תל אביב. אחרי שמצאתי חניה ממש מול המכללה, בעודי חוצה את הכביש ומפזר חיוכים לעבר שאר הסטודנטים שהמתינו איש-איש וסיגרייתו מחוץ למכללה – הגיח משומקום הנשוי שלי, אותו בלתי מושג שהחיבור שלי איתו גרם לי לאבד את הערכים שלי ולשקר לעצמי שאני בשליטה. באותו שבוע הספיק הנשוי להתעלם מהודעה ששלחתי לו בוואטסאפ, וקברה סופית כל סיכוי לקשר עתידי שיהיה בינינו. כשגבו אל הנוכחים התעקש לחבק אותי ולהתנצל על ההתעלמות, הסביר אותה במשברים אחרים שיש בחייו שאינם קשורים כלל לנוכחותי בהם.
לאחר שקיבל את בקשתי לנהל את השיחה המתבקשת בזמן אחר ובמקום אחר, כזה שאין בו קהל - נפרדנו בחיבוק ובנשיקה עדינה כזו על הלחי. נשיקה שפתחה דלת להזמנה לדרינק, כזה שיתבצע במקום ציבורי כדי למנוע כל סוג של אינטימיות מיותרת שעלולה להתפתח. בעודי בוהה בגבו ההולך ומתרחק, חיבקה אותי אחת מחברותיי לספסל הלימודים שקלטה שהסיטואציה מטלטלת אותי. הזדרזתי להיכנס למכללה ולקבור את עצמי במטבחון לצד מכונת הקפה, לא רציתי שכל רחוב יהודה הלוי יבחין בדמעותיי.
שני מפגשים שונים כל כך, עם שני בחורים שונים כל כך. האחד – הנעלם - בחור שאהבתי בכל מאודי, שנתתי לו את כל שהיה לי, שאהבתי אותו והייתי פגיע אל מולו, ובבת אחת נעלם מחיי והכאיב לי כאילו שכרתו חלק מגופי והשאירו אותי לדמם; ואילו השני – הנשוי - היה אמור להיכנס לחיי בתפקיד שכל כולו פאן, חסר פוטנציאל להיקשרות אמיתית, שקיבל ובצדק את התואר של 'ללכת בלי ולהרגיש עם'. אך בעוד הנעלם השאיר אותי להשתעמם באדישותי, דווקא הנשוי פתח את סכר הדמעות. איך ייתכן שאדם שנגיעתו בחיי הייתה כה קצרה ולא משמעותית הותיר חותם גדול יותר מקודמו שרק ייסורי ההתאוששות מהפרידה ממנו היו ארוכים יותר מכל חלקו של הנשוי, הזמני והקליל?
זו הייתה דרכו של העולם להגיד לי שהכול בסדר, שהתאוששתי, שהחלמתי מהפרידה הקשה ההיא. שלמדתי לשחרר, שהצלחתי לסגור עם עצמי דברים שבזמן אמת נראו חסרי סיום הגיוני או ראוי. ואולי זו גם הייתה דרכו של היקום לאותת לי שלמרות שחשבתי שאוכל לצאת חסר נזקים של ממש מאותו קשר ראוי לגינוי עם הבחור הנשוי – למעשה עוד לא התחלתי להתמודד עם תוצאות מעשיי. שהקשר הקצרצר הזה, שתם לו כבר לפני מספר שבועות, עוד עתיד להסב לי כאבים של התפכחות והתמודדות. שמרוב שחשבתי שאני יכול לשחק כך בחיים של אנשים – בסופו של דבר הקארמה הרעה שהתעקשתי להתפלש בה תגרום לי להיות כלי משחק בידיהם של אחרים.
עד היום חשבתי שאי אפשר להטיל ספק בחשיבותו וכוחו של הקלוז'ר בין אנשים, אבל כנראה שטעיתי. חשובה הרבה יותר היכולת לשחרר, להניח לדברים. לתת להם להסתיים ולנוח על משכבם בשלום. ההחלמה האמיתית מהמכאובים מגיעה בשלב הזה, וזו הדרך היחידה להמשיך הלאה.
בניגוד לאינסטינקט הראשוני של כל אחד מאיתנו, הקלוז'ר שבין כל אחד מאיתנו לאהבותיו שתמו, פחות חשוב ממה שנדמה לנו. הקלוז'ר ההכרחי הוא קודם כל בינינו לבין עצמנו. סגירת המעגל הפנימית הזו חשובה פי כמה מזו שנבצע עם בני הזוג לשעבר.
הצלחתי להשאיר מאחור את הקשר עם האקס הנעלם, סגרתי את המעגל הזה עם עצמי והמשכתי הלאה. הגבר הנשוי הוכיח לי שלא שכחתי איך להרגיש. אין לי אלא לשמוח ולהעריך את עצמי על כך, שסגרתי מעגלים עם עצמי, ושלא הפכתי לקהה חושים, שנשארתי אנושי. מזל שהם רק שתי נקודות שוליות בזמן, שתיים מבין המיליונים שיש למדרכות של תל אביב להציע.