לפני כמה שנים, אחרי שסיימתי את התקופה הסטודנטיאלית שלי והפכתי לקופירייטר מן המניין, שלחתי קורות חיים בתפוצת נאט"ו - והתחיל שלב ראיונות העבודה המתישים. מי מאיתנו לא מכיר את הריטואל הנוראי הזה? ההתכוננות שלפני, ללמוד על הלקוחות של משרד הפרסום שאני מתראיין אליו, להקפיד להיראות במיטבי גם כשאני מתראיין לשבעה משרדים שונים בשבוע אחד, לחייך, לשחק את המשחק, להתחבא מאחורי המסיכה המושלמת, להיות מקצוען. הסיטואציה הזו אף פעם לא נעימה. אתה יושב מול שולחן גדול, מולך מראיין שבודק כל תנועת עפעפיים שלך, כל מילה שיוצאת לך מהפה יכולה לחרוץ גורלות, ואתה מרגיש קטן כל כך.
הטוויסט בעלילה הגיע איפשהו באמצע הראיון, כשאפילו לא שמתי לב כשהוא שאל אותי מאיפה החולצה שאני לובש, כי הייתי עסוק בלדבר ולחשוב על הלקוח האדיר שחתום אצל המשרד המרשים הזה. לא הרגשתי כשהחמיא לי על הבושם שלי, כי רציתי כל כך להיות חלק מהעשייה הזו, ודמיינתי את המשרד שיהיה לי. מתחת לעיניי חמקה השאלה על מקומות הבילוי שאני יוצא אליהם, וגם השאלה אם אני הומו או סטרייט. המשכתי לחייך ולהחזיר באלגנטיות את השיחה למעוזות המקצועיים, כי רציתי, כל כך רציתי להתקבל. הראיון הסתיים בחיוך גדול כשנשלחתי להכין קופיטסט שידעתי שאצלח אותו בלי למצמץ, וההרגשה הייתה נפלאה.
בסיום הפגישה, כשישבתי עם עצמי במכונית, עובר רמזור ועוד רמזור, הרעיונות היצירתיים והמחשבות המקצועיות זזו מעט הצידה, וביניהם צצה התובנה המרה והקשה – המראיין הזה התחיל איתי. ביני לביני תהיתי האם הוא חתיך? הוא קצת חתיך. אולי איעתר לחיזוריו המוזרים? ואולי לא? והאם להחלטה שלי תהיה השפעה? אולי הוא בכלל לא נבל? האם מדובר בנסיך אמיתי בלב הביצה? ואיך למען השם יכולתי להסב את תשומת לבו לכך שהוא מטריד אותי מינית במהלך הראיון? הרי ברגע שאעלה את העניין הוא יכחיש ויגיד לי שאני מדמיין, ובו במקום אפסיד את ההזדמנות הזו.
כשהגעתי הביתה העדפתי לדחוק את הדילמות הצידה ולעבוד על המשימה שקיבלתי. במשך שלושה ימים השקעתי את כל מה שהיה לי באותו קופיטסט, עד שלבסוף התקבלה התוצאה האופטימלית בדמות קופיטסט מטורף שיקנה לי כרטיס כניסה בטוח למדי לאותו כסא מיוחל במשרד הפרסום. כשלא קיבלתי תגובה למייל עם הקופיטסט ששלחתי לבחור שראיין אותי, הבנתי שלא התקבלתי אבל לא הצלחתי להבין איך ההזדמנות הזו חמקה לי בין הידיים. הרגשתי מטומטם כל כך, שלא העמדתי אותו במקום בזמן, שחייכתי יותר מדי, שהזמנתי את ההתנהגות שלו. שלא זרמתי איתו.
כמה חודשים לאחר מכן, התחיל איתי אותו המראיין באחת מאפליקציות ההיכרויות. הוא לא חשב שאני זוכר, או מזהה, או שמשהו באותו היום השפיע עליי בכלל. קשה לי להסביר את הכעס והזעם שהרגשתי באותו הרגע. באיזו זכות הוא מעז להתחיל איתי עכשיו? אחרי שהשקעתי כל כך? אחרי שהייתי במיטבי? אחרי שנתתי את כל כולי כדי להגשים את החלום שלי?
ברגע אחד הבנתי שהכעס שלי אחר לגמרי, והחלטתי לשחק את המשחק שוב ולצאת איתו לדייט. הערב היה משובח ונפלא, השיחה הייתה קולחת וחסרת מגננות, ואותו יום ארור לא עלה לדיון. אחרי כמה כוסות יין החלטנו לצעוד לעבר הדירה שלי, ובאגביות חצי-מחויכת שאלתי אותו אם הוא אהב את אותו קופיטסט ששלחתי לו, והוא החמיא לי ואמר שמאוד אהב והחמיא לי על הכשרון שלי. המשכתי ושאלתי אותו אם במקרה יש מצב, שבטעות, בלי כוונה – הוא התחיל איתי באותו ראיון עבודה אומלל. הוא חייך ואמר שהיה לו קשה לעמוד בפניי, ובכל סיטואציה אחרת תשובה מקסימה כזו הייתה מזכה אותו בנשיקה לפחות, אבל הפעם הייתי במשימה שונה מעט, וכשלא התכונן שאלתי אותו את שאלת השאלות – נניח והייתי נענה לחיזורים שלך כבר אז, מקסים שכמוך, היית מקבל אותי לעבודה?
הוא שתק לרגע, ובמבוכה ענה תשובה חיובית. ואני במקום לרתוח מעצבים, לרעוד מרוב זעם, חייכתי לעצמי בשקט. אחרי שהלך, הרגשתי מטונף כל כך עד שהרגשתי צורך לטהר את עצמי במקלחת ארוכה שתנקה אותי מכל זוהמה רגשית שעטפה אותי במשך אותו הערב, והמשכתי לחייך לעצמי. כשחזרתי לחדר השינה שלפתי מכיס המכנסיים שלי את מכשיר ההקלטה.
מעט האנשים ששמעו על הסיפור הזה ייעצו לי לא לגעת בו, להניח לזה. שאם אדבר זה יגמור אותי סופית בתעשייה, שההשלכות של זה עלולות להיות קשות, והחלטתי לקבור את האפיזודה הזו במגירה, יחד עם החוויה הנוראה הזו והתובנה שאם הייתי פותח את הרגליים יכולתי להתקדם מהר הרבה יותר.
לקחה לי כמעט שנה להבין שהכח האמיתי היה בכך שהחלטתי לא לגמור לו את החיים, אבל כן לספר את הסיפור שלי. שלא היה דבר שיכולתי לעשות כדי למנוע את הסיטואציה האיומה הזו. מעטים הגברים שיספרו על חוויה כזו, אבל אין לי שום ספק שהיא נפוצה בהרבה ממה שאנחנו מדמיינים, אצל גברים בכלל, אצל נשים אפילו פי כמה, ומסתבר שאפילו אנחנו, הלהט"בים, לא חסינים בפני התופעה האיומה. אם דבר כזה "ישרוף אותי" בעולם הפרסום – אז שישרף בעצמו כל עולם הפרסום. שום ג'וב שבעולם לא שווה את ההשתקה האלימה הזו, ואף קורבן לא צריך להרגיש אשם. אסור להשתיק את הנושא הזה, ועבריינים כמו אותו המראיין לא צריכים לשבת בעמדות מפתח שכאלה.