אם היו לכם שמונה מאות אלף שקלים, כאן, עכשיו. מה הייתם עושים בהם? אפילו שבע מאות או שש מאות אלף שקל. יכולתי לקנות בית ולשלם על רובו במכה אחת, לצמצם לעצמי את המשכנתא העתידית שעוד אין לי. יכולתי להחליף את הסיאט הישנה שלי בעשר איביזות חדשות ולהישאר בעודף של מאה שקלים. יכולתי לשים יד על יאכטה ולטייל בה מסביב לעולם במשך שנה, ואחרי זה לעשות עוד סיבוב מסביב לעולם. יכולתי לשלם את שכר הדירה שלי מראש לשתיים עשרה שנים. אבל כל הטוב הזה שיש לעולם להציע עומד במרכזה של הדילמה הגדולה ביותר שאעמוד מולה בשנים הקרובות, בה אאלץ לבחור בין כל אחת מהאופציות האלה – לבין ילד.
בעוד שנשים יחידניות וזוגות של לסביות יכולות לגשת לבנק הזרע ולהיכנס להריון בקלות יחסית, גברים יחידנים וזוגות של גייז צריכים להסתייע בשירותיה של פונדקאית. אחד המקומות היחידים בהם גברים קופחו על ידי הטבע בצורה בולטת כל כך, גורם לנו לשלם מחיר כבד ביותר בהמשך.
באדיבותה של מדינת ישראל, כשארצה ביום מן הימים להביא ילד לעולם – עליי לעשות זאת מחוץ לגבולות המדינה, שכן המדינה שלנו לא מאפשרת לי להסתייע בתרומת ביצית ובפונדקאית משלל סיבות שונות ומשונות שמהוות אפליה קשה שממנה אני סובל. כדי לעקוף את המכשול הזה, עליי להסתייע בשירותיהן של מדינות אחרות ברחבי העולם, וגברים רבים בחרו בתאילנד, הודו וארה"ב כאלטרנטיבות למדינת ישראל בדרך להרחבת התא המשפחתי. בעוד המדינות מהמזרח הרחוק לא יציבות במדיניות שלהן שמאפשרת את שירותי הפונדקאות, המסלול האמריקאי יציב יותר – אך דורש הון עצמי חסר תקדים.
אני לא מצליח להבין למה כדי להקים לעצמי תא משפחתי – אני צריך להחליט האם אני בוחר ברכישת דירה או רכישת ילד. כמה נוראי צירוף המילים הזה. רכישת ילד. אני כותב אותו ומזדעזע, אבל מבין שהאופציה של הורות משותפת עם בחורה שלא הייתי רוצה להכניס לחיי בכל מקרה – פשוט לא נכונה עבורי, ובטח שלא עבור הילד העתידי שלי. מצד שני, בשלהי העשור השלישי לחיי אני צריך להתחיל לקבל החלטות קשות.
אז למה אני לא מעוניין לצעוד במסלול ההורות המשותפת, אתם ודאי שואלים? אני מניח שהמסלול הזה נכון עבור לא מעט אנשים ויכול לחסוך להם ממון רב, אבל מצד שני המסלול הזה מצעיד את הילד העתידי שלי לתוך משפחה "גרושה" כבר מיום היוולדו. לי באופן אישי חשוב יותר שהילד שלי יוולד לתוך מסגרת משפחתית אחת, שיהיה לו בית אחד ושני הורים שיהוו בשבילו דוגמה לאהבה וזוגיות נכונה ותקינה. כאחד שגדל במשפחה נורמטיבית, עם שני הורים שנשואים כבר מעל לשלושים שנה, ומסגרת משפחתית חזקה וברורה, זו בדיוק המסגרת שארצה להעניק לילדיי, וביחד עם בן זוגי העתידי זה בדיוק מה שנעשה. לא מוצא שום סיבה לחלוק את ילדיי עם משפחה נוספת. מכבד ומעריך את אלו שהבחירה בהורות המשותפת נכונה עבורם, אבל עבורנו, אלו שלא – המצב הנוכחי פשוט לא יכול להמשיך.
אני בחור ממוצע. מרוויח רק קצת יותר מהממוצע, גר בדירה ממוצעת ונוסע באוטו ממוצע. אני מצליח לסיים את החודש ועושה זאת בעמל רב, עובד הרבה יותר מדי, שעות שאהיה חייב לצמצם כשיוולד לי הילד הזה שאני כל כך רוצה. איך אצליח לחסוך סכום כסף גדול כל כך כדי להקים לעצמי תא משפחתי? ולמה, למען השם, אני מופלה לרעה? למה אני צריך להתחיל את החיים שלי כשבמאזן הכלכלי שלי אני נמצא במינוס-שמונה-מאות-אלף-שקל לעומת כל סטרייט ממוצע?
הרבה מכם קוראים את הטקסט שלי ובטח מתרעמים. "החפצת נשים!", בטח תצעקו לי בטוקבקים, ולאחר מכן תאשימו אותי שאני מתייחס לגוף הנשי כאל 'רחם להשכרה'. לעניות דעתי, סיוען של נשים להבאת ילדים לעולם הוא מעשה נאצל, ובעולם אוטופי הייתי שמח לקבל את העזרה הזו מאישה אלטרואיסטית, אך לדעתי אין דרך טובה יותר מהכרת התודה האינסופית המגיעה להן בדמות התגמול הכלכלי ההולם לו הן זכאיות. אך עדיין, ישנו פער די גדול בין התגמול ההולם שמקבלות הפונדקאיות בארץ – לבין התשלום המופרז לחלוטין שנדרש מזוגות גייז עבור שירותי פונדקאות בחו"ל.
קשה לי לקבל את העובדה שבעוד זוגות סטרייטים יכולים להקים תא משפחתי סגור, ובו שני הורים וילדיהם – זוגות גייז נאלצים "לחסוך בכסף" ולהתפשר על תא משפחתי סוג ב'. איך זה שעד עצם היום הזה מעטים כל כך נלחמו כדי לצאת ממשבצת ה"סוג ב'" הנצחית הזו?
קשה לי להסביר לכם כמה קשה התחושה הזו שמבחינת המדינה אני אדם סוג ב'. "בזכות" המדינה האהובה שלנו אאלץ להקריב את כל החסכונות שאין לי, ולהסתייע בחסכונות שלי ושל ההורים שלי, ולהקים את התא המשפחתי שלי. זכותי הבסיסית ביותר נמנעת ממני. המצב המביש הזה מעסיק אותי כבר שנים, אבל בזמן האחרון, כשאני מתקרב בצעדי ענק לגיל שלושים, אני פשוט רוצה לצרוח. אבל בסופו של דבר אנחנו ננצח, הילדים שלי ינצחו את השיטה הזו. הגיע הזמן לצאת ולהילחם.