איך הזקנים אומרים - בזמנו, גרתי בבן יהודה, החדר שלי היה ממוקם בקומה הראשונה ממש על הרחוב, והייתי יושב לא מעט על החלון הגדול שהיה בו. בלילות שישי הייתי מאזין לשיחות העוברים מתחתיי, שני הגברים שמתאמים אסטרטגיית תקיפה בדרך למועדון, או שתי המשעממות שכשכולם בדרך אל, הן כבר בדרך חזרה, מעכלות את הדיאט קולה ודנות בעבודה הסמינריונית שלהן. אגב, הייתה לי גם אחלה זווית למחשופים, כמות הציצי שראיתי מהחלון הזה מדהימה. הייתי רואה ואינו נראה, הייתי חלק מהרחוב.
אבל ביום שמצעד הגאווה עבר ממש מולי – כל כך מולי עד שנרטבתי מהזיעה של הרוקדים על המשאיות, לא הספיק לי לשבת בחלון, הרגשתי צורך בלתי נשלט לרדת לרחוב ולשאוף את אדי השמחה, לקלוט את תמונות הגאווה, כי לי – אין משהו שאני עד כדי כך גאה בו, פרט ליכולת בליסת שלוש מנות סביח בבת אחת ושמירת תחתונים למשך שנים רבות.
בעוד אני מתענג על הקפה של שישי בבוקר (צהריים) על החלון, מתפעל מהצבעוניות, ומהטוסיקים החטובים שמפזזים מולי, וחבר שלי עומרי, שגר שני רחובות צפונה מסמס: "אחי, יצאתי רגע לקיוסק ותשמע – יש ברחוב אנרגיות של הקרנבל בברזיל! בוא לספסל בפינה, נשב על בירה ונתחכך בזוהר".
אז התלבשתי בחוסר טעם בכוונה – מכנסי ברמודה חאקי בלויים וגופיה של פינק פלויד ב-15 שקל מבוגרשוב. כי אני רוצה להתחכך בזוהר אבל לא יותר מדי.. .וכך עם התלבושת הסטרייטית-סטלנית שלי שמתי פעמיי לספסלנו הקבוע.
מולנו, על הכביש, רקד בחור שרירי עם פאת מרלין מונרו, בחוטיני שרק חדק של פיל מכסה את איברו. מימיננו, שלושה (או שלוש?) עם הרבה איפור ונצנצנים, עמדו על כלוב המיחזור ורקעו ברגליים, גם הם בחוטיני. חוטיני פופולרי כאן, בערך כמו פינק פלויד בסיקסטיז. משמאלנו מגיחה באיטיות שורת המשאיות המקושטות במיטב הנצנצים ועליה חבורת אנשים באופוריה מוחלטת.
מה יש? לנו בישראל לא מגיע קרנבל משלנו? נו אז אין לנו בחורות שזופות 4\3 עירומות שיודעות להשתמש בכל אחד מ-1,432 שרירי הישבן – יש לנו בחורים, שאוהבים בחורים, ואחרי הרבה שנים שהיו צריכים לשמור זאת בסוד, הם יכולים להתגאות בזה, ועם כל הגאווה הזאת אני מוכרח לציין – שיש במה להתגאות. כי עירי האהובה תל אביב, אמנם לא הצליחה לייצר קבוצת כדורגל מרשימה, גם לא חופים מהיפים בעולם, אבל כן הצליחה לייצר וואחד מצעד גאווה, שהפך לשם דבר עולמי בקרב הקהילה, ושם את ישראל בכותרות של סובלנות, קבלה וזכויות אדם, ומספק שנייה של חופש מתדמית הבריון השכונתי שדבקה בנו בעל כורחנו.
זה נכון שהמצעד עצמו קצת פרובוקטיבי, ואולי זה לא הקאפ-אוף-טי של כל אחד, אבל בעיניי חשוב מאוד שהמצעד הזה יתקיים. בואו ולא נסתנוור מהחוטיני'ס על המשאיות – המצעד הזה הוא קודם כל אקט של מחאה, ואני חושב שהחוטיני נוצר במיוחד עבור כל אלו שלא רוצים לראות גאווה בציבור – על אפם ועל חמתם. המצעד הוא תוצר של דיכוי הקהילה במשך שנים, כי בזמן ששכנינו זורקים אנשים מהגגות, אני חושב שכולנו– סטרייטים, גייז, צעירים ומבוגרים, צריכים לחגוג את העובדה שאנחנו חיים במקום שבו חופש הביטוי מעל הכל, לא חייבים לאהוב את זה, אבל חייבים לכבד את זה. לא אנסה לשכנע את הצד הדתי של המשוואה ואיש באמונתו יחיה, אבל כן אבטיח שאם תתקיים צעדה בבן יהודה למען שלמות השומרון, אמנם לא אצעד בה, אבל גם לא אזרוק ביצים מהחלון.
ומעבר לפוליטיקה ולמטרה הנעלית של זכויות אדם, אל נא ניתמם - גם אנחנו הסטרייטים נהנים מהמצעד, המוזיקה מעולה, התפאורה מרשימה, הקהל אוניברסאלי, ובואו – יש גם ים כוסיות.
ואפרופו כוסיות, תגידו, מישהו יודע מה לעזאזל קרה למצעד האהבה? כן, לא הגאווה – האהבה. היה דבר כזה איפשהו בסוף שנות ה-90, אני זוכר אותי ואת חבריי ממש על התפר שבין היסודי לתיכון, רוקדים את ההאוס של זמנו ומצלמים (לזיכרון, כי סמארטפון עוד לא היה קיים) את עשרות הבחורות שרקדו על המשאיות חצי עירומות, ממש כמו הגאים של היום.