במשך שנות ילדותי, כילד שמראהו השתווה למראה עלמה צעירה, הסתובבתי בין סבתי המרוקאית וסבי שימיו לא הטיבו עמו, בין תרבות של מופלטות וחינוך נוקשה, להורים שחיו במציאות קצת פחות פתוחה ממה שאנחנו מכירים היום. וכאותו ילד סמוק ומבויש, הגננת ביקשה מאיתנו לצייר ציור לכבוד יום המשפחה, ואני, באופן שלא ניתן להסביר או להעלות על הדעת, ציירתי חתן וחתן על עוגת קומתיים. יום לאחר מכן הגננת הושיבה אותי על כיסא, והסבירה לי ש"בן צריך להיות עם בת, ובת צריכה להיות עם בן". הייתי בן 6.
כשהייתי בן 13, והמודעות העצמית והמינית שלי קצת הבשילה, הנשיות שלי קיבלה ביטוי מוחצן יותר. אני כמעט משוכנע שבשלב מסוים נראיתי כמו העתק של בריטיני ספירס - חולצת בטן, מכנס פדלפון מצועצע ולחיים סמוקות. אתם ודאי יכולים לנחש שהמציאות החברתית שפקדה אותי באותן שנים לא הטיבה עמי, ובטח שלא הקלה על ההתמודדות שלי עם הידיעה ש"אני כנראה שונה". בהיעדר אפשרות לדבר על אותן תחושות עם מבוגרים, הנחתי בלב כמעט שלם שאני "פגום".
אותה מציאות איומה מצאה את מקומה ביומן נעורים, אלא שאצלי הוא היה מעט שונה מהיומנים של חבריי לכיתה. הכותרת המרכזית נכתבה בטוש שחור – "הומו". מתחת לאותה כותרת ציירתי טבלה, וחילקתי את העמודות לפי תאריכים. ליד כל תאריך כתבתי את מספר הפעמים בו נזרקה לכיווני הערה שקשורה לנטייה המינית שלי. כל מה שהיה ברדיוס הקללות "הומו", "קוקסינל", "אוכל בתחת", התקבל בוועדת הקבלה הפרטית שלי. לא תאמינו כמה אנשים מסוגלים להיות יצירתיים כשזה נוגע לשנאה. השיא היה 17 קללות.
באחד הימים, היה זה ערב שישי, ותוך כדי ישיבה בסלון המשפחתי, לכדה את עיניי תמונה בעיתון שבמרכזה שני בחורים שלובי ידיים בלבוש מינימאלי ומעליהם דגל צבעוני. ניגשתי לאמא ושאלתי אותה 'מי אלה ומה הם עושים?'. אבל היא באבחה אחת הפכה את העיתון על צדו השני לכותרת על פיגוע בירושלים. "זה כלום", היא אמרה בחופזה. לא עברו כמה שניות והעיתון מצא את מקומו בפח האשפה.
אבל המחשבה שיש עוד אנשים כמוני החלה מזדחלת אל ראשי. כנראה שאני לא היחיד. מאותו יום שישי מצאתי חשק עז להתנדב ללכת למכולת ולעזור בקניות, ממהר אל דוכן העיתונים והופך את העיתון על צדו השני. כמה שבועות לאחר מכן ראיתי כותרת "מצעד הגאווה בירושלים – התנועה תיחסם". הייתי בן 14.
בלי הרבה מחשבה, לקחתי אוטובוס אל מרכז העיר, בקרבת גן העצמאות, ואותה תמונה זכורה על גב העיתון קיבלה משמעות חיה ותוססת, ססגונית וצבעונית. ראיתי בחורים שלובי ידיים, וגם נשים שמוסרות אהבה זו לזו, גברים בלבוש אישה (כמו ההיא מהאירווזיון של 98'), לצד דגלים מתנופפים.
מהצבעוניות שברחוב שבתי הביתה, והפעם הייתי צריך לתת הסבר לאבא ולאמא – על מה ולמה הייתי שם. "אני כמוהם", השבתי בתמימות. "אתה בסך הכול ילד, אתה לא מבין כלום מהחיים שלך", הסבירו ושלחו אותי, כמו ילדים רבים אחרים, לתהום של בדידות בלא יכולת לתקשר את הבלבול שלהם.
זו לא הייתה אשמתה של אמא שלי, שהחליטה להעיף את העיתון לאשפה במקום לספק לי תשובה. אנשים בסביבתה דאגו להנציח דעות קדומות שבאות על חשבון אנושיות, ביקשו להסתיר ממנה את מה שהיום מבקשים להסתיר מאתנו.
אני מוצא לא פעם קשר ישיר בין אותה תמונה בעיתון, פרובוקטיבית ככל שתהיה, לבין היציאה האישית שלי מהארון וההתמודדות של כל משפחתי עם הנושא. אני חב תודה לנראות הלהט"בית בירושלים, כילד שגדל והתחנך בעיר הזו, ונמנעה ממנו ברוב הזמן האפשרות האחרת. מה שהיה מושתק לאורך שנים והיה עלול להישאר רק בתוך טבלה מייאשת של קללות ביומן.
להט"בים קיימים בכל מקום, גם בירושלים. וכשמדברים על נראות להט"בית בירושלים, מדברים על מאבק להכרה, כמו גם מאבק על שוויון זכויות לכלל אזרחי עיר הבירה, ולא על סתם פרובוקציה כמו שלרבים נדמה. ירושלים איננה בני ברק, וצריך להפסיק לחשוב עליה כעל בני ברק. ירושלים היא בירת ישראל, ויש בה כמות לא מבוטלת של חילונים שמתגוררים בה, משלמים מיסים, עובדים בה, לומדים בה וחיים בה. ניתן ואף רצוי לחשוב עליה לא רק דרך פריזמה דתית-לאומית, כעיר של קודש לכל הדתות, אלא גם דרך פריזמה רחבה יותר, כעיר ש"חוברה לה יחדיו" ומכילה בתוכה קהילות רבות ומגוונות, ביניהן גם זו הלה"טבית.
גרתי בירושלים 18 שנה. נולדתי בה, גדלתי בה, התחנכתי בה. ההורים שלי עדיין מתגוררים בירושלים, ואני מבקר בה לעיתים תכופות. זו עיר שעדיין שייכת לי, היא נוף ילדותי והיא חלק גדול מחיי. זה אך טבעי שהקהילה הלהט"בית תפגין את נראותה בעיר ותקיים פעילות קהילתית ותרבותית נרחבת.
זה מזכיר לי שמרוץ העקבים בירושלים יתקיים מחר, יום שני, בשעה 20:00 ברחוב שושן בירושלים. המרוץ הוא לא רק אירוע תרבותי-צבעוני, אלא גם מפגן פוליטי-חברתי למול כל הקולות שנשמעו לאחרונה שקראו לבטל אותו מאותן סיבות שרצו לבטל את מצעדי הגאווה הקודמים בירושלים.
אני מכיר את כל השאלות המעייפות, ויודע שישנם גם להט"בים בתוך הקהילה שמעלים אותן כל פעם מחדש כהתנגדות למצעדי הגאווה ולנראות להט"בית בעיר. למה צריך מצעד, ולמה להרגיז ולמה לעצבן, וירושלים קדושה, וירושלים דתית וכו'. אבל כל ירושלמי שפוי בדעת ייתן את תמיכתו לפעילות זו, שכן המחנק הדתי מורגש בעיר עד מאוד, והקהילה הלהט"בית לא מאיימת על המרקם העדין הקיים בירושלים, בטח שלא על הציבור הדתי.
אז מותר לכם לתהות "לשם מה קיים המרוץ?", "בעבור מה אתם נלחמים?" או "למה לעשות דווקא בעיר שהיא קדושה לכולנו?", אבל תזכרו שלקריאות לחופש ולשוויון יש כל מיני צורות, וזו אחת מהן. גם אם יש מי שבצד השני של המתרס כועס ומתלהם, תזכרו שיש מי שהנראות והמאבק הזה משמעותיים עבורו. שמחר בזמן שחלק יכעסו ואחרים ירוצו על עקבים, יישב לו ילד בבית ויוסיף עוד קללה אחת ליומן שלו בטוש שחור.