נער סמוק לחיים וביישן להחריד הייתי. מעולם לא היתה בידי האפשרות להסתיר את ההומוסקסואליות שלי, גם בימים בהם החברה ביקשה ממני להצניע, להסתיר ולהחביא אותה. להיות נער הומו בתיכון עשוי להיות איום ממשי ולמשוך סכנות, הערות פוגעניות והרבה התמודדות עם הבריונים של בית הספר. והאמינו לי, לפעמים באמת רציתי להסתיר אותה, את ההומואיות שלי, כי היא הייתה בעיני רבים כמו טלאי ורוד שזעק החוצה את מה שהלב שלי חפץ בו והמחיר של זה היה כבד וכואב לרוב. הייתי צריך להגן על עצמי מפני אנשים שאינם מוכנים לסבול את השונות שלי. כל מה שנקרה בדרכי במסדרונות בית הספר חדר לי ללב ללא כל בעיה ניכרת והמילה ״הומו״, הידועה לשמצה גם בימינו אנו, תמיד הייתה מוצאת את דרכה אלי כמו חץ למרכז המטרה. למדתי מהר ככל האפשר שבחברה בה אני חי, אנשים כמוני מסומנים לרוב כפגומים, חריגים ושונים. כמו על שאר בני ובנות קהילתי, הודבקה עליי תווית, שיש בה מטענים שליליים לרוב והיא הסימון של הלא-נורמלי.
והנה ביום השואה של אותה השנה, הייתי אז בן 16, ישבתי בסלון בית משפחתי ודפדפתי בשעמום משווע בין ערוצי הטלוויזיה. עיניי מבקשות לצוד אחר סרט שואתי שיעורר בי עניין ורגש יותר מאשר דקלומיה המחרידים והמשמימים של המורה להיסטוריה. מה לעשות, שואת העם היהודי בין כתלי בית הספר היא שחור ולבן וזהו, ואני עצמי גדלתי במשפחה מרוקאית מסורתית, ולא חייתי בצל טראומת השואה של הדור השני והשלישי, כך שמרבית הידע שלי על השואה הצטמצם למה שלימדו אותי בשיעורי ההיסטוריה.
אתם יודעים, הנראטיב מאד ברור: היו נאצים (שהם הרעים) והיו יהודים (שהם הטובים), ואת כולם הרגו ועכשיו אנחנו בארץ אבותנו וזה נס גדול; משואה לתקומה. אחרי מעבר בין ערוץ לערוץ פתאום נחתו עיניי על פריים מתוך סרט בו נראו שני גברים במדי אסירים שעמדו רחוקים זה מזה, מביטים אחד על השני בערגה, מסמנים אחד לשני משהו באמצעות מצמוצי עיניים, וזו נראתה לי כמו סצנת אהבה אסורה במחנה ריכוז בין גברים. "עקומים", נקרא הסרט. עקומים כמעט כמו שהייתי אני. לפתע הבחנתי שלאחד מהם היה טלאי ורוד ולשני טלאי צהוב. את הטלאי הצהוב שסימן יהודים הכרתי, אך הטלאי הורוד לא היה זכור לי משיעורי ההיסטוריה. הנחתי בלב תמים וצודק שהמשולש ההפוך והוורוד סימן את מי שהיה הומו. הייתי מאד מבולבל, משום שידעתי שנרצחו פולנים במלחמת העולם השנייה, בעלי מוגבלויות, צוענים וכל מה שהיה שונה וחריג מהגזע העליון, אבל לא היה זכור לי שלימדו אותי בבית הספר על הומוסקסואלים שנרדפו ונרצחו.
גם גרמניה התקשתה להתמודד עם שואת ההומואים
יום לאחר מכן זכיתי לגלות כי הסרט מבוסס על מחזה מאת מרטין שרמן, שמגולל את סיפור אהבתם של שני גברים המוחזקים במחנה ריכוז - אחד מהם הומו יהודי והשני הומו גרמני. שניהם נכלאו ונרצחו (סלחו לי, מוות איננו ספוילר בסיפורים על השואה). זה שינה לי את כל התפיסה אז, משום שבימים האלה הייתי מחוץ לארון, ופתאום כל גילוי הומופובי שהופנה כלפיי בין כתלי בית הספר קיבל משמעות קצת שונה ואירונית. הרי תמיד מבקשים מאיתנו לזכור ולנצור בלב את אימת השואה, כדי שנכיר בזכותנו על הארץ הזאת וכדי שנאמר ״לא עוד״, אבל שמים מעט מאוד דגש על העובדה שהנאצים רצחו ורדפו את כל מי שנחשב לשונה, לא רק יהודים. העובדה הזו היא הבסיס להכל, כיוון שהיא אמורה להנחות את המצפן המוסרי שלנו כיהודים: להטיב להבין ולזכור לא עוד להיות נרדפים ולא עוד לרדוף אחר מי ששונה מאיתנו.
מאז אותו יום שבו גיליתי באופן מחריד על הקשר בין אותם ימים בגרמניה של שנות ה-30 ועד לימינו אנו, שבהם עדיין מתארים הומוסקסואלים כסוטים וחולים, מנסים לרפא אותם ולפעמים גם מתנכלים להם על רקע נטייתם המינית, מצאתי מעט מאד מקורות שהתרכזו ברדיפה אחר עונדי הטלאי הורוד. ״הרשימה הורודה״ היא לא משהו שנלמד בכלל בבתי הספר. מספרם המשוער של הנספים ההומואים עמד על כעשרות אלפים, ולהפתעתי גיליתי שהרבה לפני הרדיפה הנאצית, הקהילה הגאה בגרמניה הייתה מהתוססות והמשמעותיות בעולם. לימים, הפכו הלהט"בים הגרמנים להיות בין הראשונים שנרדפו ונכלאו, עוד לפני היהודים. למעשה, כל מי שהיה שונה מהמקובל והטהור, שתבע בעלות על הנשגב והנורמלי, היווה איום ונשלח למוות - יהודים ולא יהודים גם יחד.
הירצחם ורדיפתם של ההומוסקסואלים הושתקו במשך שנים, ואפילו בגרמניה החלו להכיר בשואת ההומואים רק לפני קצת יותר מעשור, ובמדינות רבות אחרות התקשו להכיל את הרעיון של זיכרון והומוסקסואליות. לא פשוט להזכיר את הסוגיה ההומואית כשפנינו להיכל הקודש, משום שהומואיות נושאת על כנפיה תווית בזויה לדעת אי אלו אנשים, ויותר מזה - להזכיר הומואים לצד נספים יהודים לעתים נתפש בבחינת 'חילול הקודש והזיכרון'.
"זו סטיה ולא דרכו של עולם"
ואכן, גם בישראל מתקשים להכיר בזיכרון הירצחם של ההומואים. דוגמה מובהקת לכך היא מה שאירע במאי 1994 במדינת היהודים. זה היה הניסיון הראשון להציף את סוגיית הטלאי הוורוד-צהוב, והוא עלה בתוהו. קבוצת פעילים הומואים הגיעה ל"יד ושם" כדי לקיים טקס זיכרון. מאה וחמישים איש באו כדי ליטול חלק בטקס ולשאת תפילה. במהלך הטקס, כמה פעילים של הימין הדתי ("כך") פרצו לאולם והחלו להשתטח על רצפת אוהל יזכור. המתנגדים קראו לטלאי הוורוד "טומאה ב"יד ושם"", כאילו היה הוורוד ראוי למוות, והטלאי הצהוב להיכל הקדושים. הדבר קיבל הדים נרחבים בתקשורת הישראלית, והסיפור הגיע לדיון בכנסת כמה ימים לאחר מכן. באותו דיון נשא דברים בניזרי (אז חבר כנסת מטעם ש"ס), ובנאומו הזכיר פעם אחר פעם כי "זו סטיה ולא דרכו של עולם", וההחלטה שנתקבלה פסלה את האפשרות לקיים טקס זיכרון שבחלקו מתייחס לנספים על רקע נטייתם המינית. אירוני להחריד.
מאז ועד היום לא הרבה השתנה. דווקא בישראל, המדינה שאליה נמלטו כל כך הרבה ניצולים ופליטי שואה, מתקשים להכיל רדיפה של בני מיעוטים אחרים, ובתוכם הקהילה הגאה. בינינו יש עדיין כאלה שמדברים על הומוסקסואליות כעל סטיה של ממש ואף מציעים לרפא אותה באמצעות שיטות שונות ומשונות, כדרך נוספת להעלימה מהשטח. זה פרדוקס שלא ממש ניתן להכיל, דווקא בגלל זיכרון השואה ומה שהיא מלמדת אותנו. מעטים מוכנים להפנים את ההכרה בכך שהנאצים עשו את זה קודם כל משום שהם שנאו, כמו כל גזען אחר, את השונה, את מי שאיננו דומה בדיוק לאותו אדם שהם חושבים שהוא האדם הנורמלי.
עלינו להפנים תחת זיכרון השואה שחוסר הסובלנות כלפי השונה הוא היסוד לכל שנאה באשר היא - הגזענית, השוביניסטית, הלאומנית, ההומופובית. עדיין יש אנשים רבים בארץ ובעולם שאינם מסוגלים להכיר בעיקרון של הזכות להיות שונה, בעקרון השוויון. זה נוגע לא רק ללהט״בים, אלא לכל מי שמחזיק בדעה שונה. ובמדינת ישראל, מסתבר, מי שאינו שווה בין החיים אינו שווה גם במותו.