הרשו לי לפתוח בסיפור קטן: לפני כמה חודשים התארחה ח"כ עדי קול במהדורת החדשות עם עודד בן-עמי, ונדרשה להתעמת מול אוהדת ותיקה של בית"ר ירושלים ומעשנת כבדה, שמה אביגיל שרעבי. העימות נסוב סביב חוק, פרי יוזמתה של עדי קול, שנועד להגביל עישון במגרשי הכדורגל. הייתי שמח להסב את תשומת לבכם למשפט אחד שיצא מפיה של אביגיל שרעבי; אמרה אביגיל לחברת הכנסת - "כל מה שמעניין אותך זה עישון במגרשי הכדורגל למרות שאת וחברייך לא דרכתם בהם פעם אחת. אבל איפה הדאגה לחלשים? לנשים מוכות? לילדים בפריפריה? למשכורות החיילים הקרביים בצבא? לדיור בר השגה?", ולשאלות מורכבות מעין אלה השיבה עדי קול באלה המילים: "אל תאמרי שאינני דואגת לרווחה. רק בשבוע שעבר העברתי חוק להוזלת מחירים בנתב"ג". עכשיו קחו 60 שניות לגלגל צחוק על לשונכם וחזרו לדבריי. אלה המילים נאמרו לאישה בשנות ה-50 לחייה שמחירים בנתב"ג הם דאגתה האחרונה.
הם לא נאמרו בציניות, אלא באמת מזוקקת ונקייה, מלאה בכוונות טובות. אלה שיושבים למעלה, בעלי הפריבילגיות, עיוורים לחלוטין למה שקורה על פני השטח. הם לגמרי מאמינים שישראל היא האמריקה של המחר, אפילו אירופאית כשזה נוגע לכלכלה ולמדע והיא ארץ של אפשרויות. יותר מזה - אותם אלה תמיד ימצאו לנכון להתערב בשיח לא להם. אלא שעיניהם עיוורות לכל מי שיושב בקצוות הארץ ולא במרכזה, וחושבים שהם יודעים מה טוב לנו ומה לא. קצת כמו עם הקהילה הלהטב"קית.
בערב שישי האחרון עיניי נחו באי-נחת על מאמרו של האדון בני ציפר, שכותב בהארץ, ובחודש הקרוב יפקוד את הכנס הירושלמי הידוע לשמצה כדי לדון על אודות טיפולי המרה. בני מצר על כך שלאחרונה יש יותר מדי אמפתיה כלפי הקהילה הלהט"בית וחושב שהיא הגורם מספר אחת להומופוביה. עוד הוא מוסיף, כי מצבם של ההומואים בארץ טוב ואפילו טוב מאוד, ושיגידו תודה כל עוד לא זורקים אותם מגגות עזריאלי כמו שעושים דאע"ש האכזריים (כבר שיגרתי גלויות חיבה לבנט ולשקד). לקינוח הוא מוסיף, כי ישנם אי אילו נודניקים ובכיינים, שלקחו על עצמם את תפקיד הרובין הוד ורק מתלוננים ורוטנים על המצב, ויש להשתיקם.
כבן למשפחה מזרחית, הורגלתי לשמוע את הטיעון הקולח שמבקש ממני לשתוק ולהפסיק להתלונן על המצב. להביט על חצי הכוס המלאה ולהודות על מנת חלקי, גם כשמתעקשים להכניס לי לארנק טשרנחובסקי ירוק על חשבון השבזי שלי. זה לא מגניב לנדנד, לא מגניב להתלונן ולבקש שיהיה פה טוב יותר. זה לחלשים. להביע אמפתיה זה כל כך מתייפייף ומתחסד, בייחוד אלה שחיים במדינת תל-אביב - איך אפשר להתלונן על חוסר שוויון כשיש לך קינואה במקרר וישבנך מפזז בחוגי ג'אז אפריקניים? על מה כבר יש להתלונן? אחרי הכול, לא עורפים פה ראשים של עיתונאים ולא זורקים הומואים מגגות תל-אביב. תאמרו תודה, ותשתקו, הוא מציע לנו. איך יעזו להם אי אילו אנשים שאכפת להם, להביע את מורת רוחם כלפי הומופוביה? בשמה של איזו זכות מגנים להם את טיפולי ההמרה לריפוי הומואים?
נו, תגידי תודה, אישה. תאמרי תודה על הייצוג הנשי בכנסת, והפסיקי להתלונן על מצבן של הנשים במגזר העסקי - הביטי על רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, והרי לך הוכחה ניצחת לעובדה שמצבן של הנשים טוב בארץ. באותה נשימה, התעלמי מפערי השכר העצומים בין גברים לנשים, והעריכי את האפשרות הניתנת לך להצביע ולבחור. אל תדברי על תרבות האונס, ושום מילה על פמיניזם כי עייפנו, עייפנו מתלונות ובכי נשי וממאבקים תל-אביביים ברי חלוף. אמרי תודה על גולדה מאיר, על האפשרות להתגייס לצה"ל (גם אם היד עייפה מלערבב את השחור). הביטי סביב - מיליוני נשים עוטות שחור, רעולות פנים עד דכא. תאמרי תודה על מצבך - את בישראל וכאן לא מעקרים נשים ולא מעבידים אותן בפרך. אז מה אם גברים עדיין מרוויחים יותר ממך?
וגם את, הומואית יקרה, הפסיקי לנדנד ולהתבכיין. החגיגות האינסופיות תחת השנדליר הזורח באומן; הליכה רוחבית בשדרות רוטשילד מלאת עצי החרובים יד ביד; ואחייך ההומואים שמופיעים על מסכי הריאליטי המרצדים - הם הוכחה ניצחת לעובדה שטוב כאן בארץ, בעיקר להומואים. אין זה משנה מצבם של הומואים בפריפריה, הטחות הומופוביות מימין וגם העובדה שנמנע ממך הזכות להינשא עם בחיר ליבך - כל אלה בטלים בשישים לעומת כל הפריבילגיות שיש לך - כאן, אחרי הכול, לא תולים הומואים בכיכר העיר, ועל כן יש לומר תודה ולהפסיק להתלונן על המצב.
אכן. הורגלנו לחיות במציאות שמבקשת מאיתנו להסתפק בחצי כוס מלאה של מי ברזים חלודים. מבקשים מאיתנו להודות בכניעה על זכות וחצי שנזרקה לעברנו. אם אנשים לא גוועים ברעב ברחובות - אזי נלקחת מכם זכות הדיבור. ואם דיברתם - הפכתם נודניקים של באמת.
שכח הציפר כי אילולא מאבקם של כל הקבוצות שציינתי לעיל, המצב בארץ לא היה טוב ואפילו טוב מאוד. שאם לא קולותיהם של הנודניקים והבכיינים, כנראה שהציבור היה ממשיך להידפק באין מפריע. עוד שכח הציפר, כי חלק מהמערך הדמוקרטי הוא מנגנון השיח הביקורתי, שחשוב שישמע כל זמן שהמערכת דופקת. הלא, "כל הטוב שקורה פה" הוא לא פועל יוצא של מדיניות ממשלתית מחבקת וליברלית, כי אם תוצאה של מאבק אמיתי של אנשים קטנים ושקופים שלדידו של ציפר הם לא יותר מנודניקים ובכיינים. בזכותם, ורק בזכותם, קיים כאן נדבך של טוב בארץ הזאת.
דברים לא נולדו יש מאין, כמדומני. הוא שוכח שאילולא הנודניקית השמאלנית שולמית אלוני זכרונה לברכה, כנראה שעדיין היה נותר פה חוק איסור משכב זכר כשם שעדיין ישנו חוק איסור תחבורה ציבורית בשבת במדינה שהרוב בה חילונים.
אני מברך, אם כן, על הזכות הדמוקרטית שלי ושל חבריי להתלונן ולנדנד. אני רוצה לשמוע כל זמן שאני חיה ונושמת אי אילו נודניקים שמבקשים להביע אמפתיה, בלבד שאלה מבקשים לייצר מרחב שוויוני מלא בין איש לרעהו. כל מי שנלחם בעבור שוויון זכויות, וכל מי שמבקש שיהיה פה טוב יותר - הוא מבורך.
ואחרון לקינוח - אני רוצה אחת ולתמיד שיפסיקו להשוות את מצב ההומואים בארץ לאלה שנתלים באיראן. אם תאמרו לי ש"זורקים הומואים מגגות בעיראק", אומר לכם ש"מלך ספרד הצטלם לשער מגזין הומואי כדי להביע תמיכה", וש"בצרפת ובאירופה להטב"קים נהנים משוויון זכויות מלא וישנן מדינות באמריקה שמלמדות מגדר".
אם אתם רוצים לעשות השוואה, עשו אותה עם מדינות שאתם מתיימרים להיות כמותן, נניח - אירופה, ותהיו אירופאים כשזה לא רק נוגע אליכם, אלא גם כשזה משרת את האנשים הפשוטים. אל תהיה ליברלי כשבא לי.
כהומואית, בן עדות המזרח, אני מעודד חיבוקים, גם אם הם גובלים בחנק. הסברת בסרטון שעומד על 46 צפיות שחיבוקי הדוב כלפי הקהילה הגאה הם שיוצרים הומופוביה ושנמאס מכל גילויי החיבה והאמפתיה כלפינו. אירוני. סבתא עליזה הייתה מחבקת אותי עד שהייתי מאדים, והייתה משחררת ומוסיפה: "זה חום שיספיק עד לפעם הבאה שתבוא לבקר".
אז שימשיכו לחבק, ציפר, עד שיהיה פה שוויון זכויות מלא. ועד אז, צא לי מהשיח.