הנסיעה לתל אביב הייתה נראית לי מרתקת בתור ילד שראה מבעד לחלון הישיבה את הארובות הגדולות של חדרה. ואני בת 16, עושה את הדרך עם גבר בן 36 שפגשתי באינטרנט אל בית קפה תל אביבי של שנות ה-90 בעיר שנראתה לי נוצצת כמו וגאס.

הוא שאל אותי "מה אתה רוצה להזמין?", והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שאין לי כסף. "כלום", עניתי אבל הוא התעקש והציע להזמין. ביקשתי שוקו והוא צחק ואמר "איזה ילד". אחרי שחלקנו קרואסון הוא תהה אם אני רוצה לראות מקומות של גייז, ועניתי מיד בחיוב. במרחק הליכה קצר מצאנו את עצמנו במרכזו של גן שהיום אני יודעת לקרוא לו "גן העצמאות".

לינור בר-גיל
"חישבתי כל שקל עד שאוכל לחזור לגן"

זה היה פארק ענק, חשוך ואפלולי, ורק פרוז'קטור שניצב באמצע האיר על האנשים המסתובבים בו באותו ערב חורפי. ואז נפל האסימון – הם כולם הומואים. טיילנו יחד ברחבי הפארק כשברקע נשמעו שריקות לעברי, ואנשים שקראו לי להתקרב. בתום לב ניגשתי לאחד מהם והוא ישר נגע לי באיבר. "מה אתה נוגע?", קפצתי בבהלה. הוא התנצל, אך בזמן שהרגשתי מבוכה חשתי גם נערץ. במקום שממנו באתי לא אהבו אותי, ואילו פה, בגן, אנשים רצו להיות סביבי, איתי, קראו לי. האגו החל להחלים, והגבר שאיתו הגעתי הבחין בכך וקרא לי שנלך. כנראה שרצה אותי לעצמו. הרגשתי כמו ילד שנגדע מלונה פארק שטרם מיצה, מקום שנראה תחיל חשוך ואפל, הפך למקום שלא רציתי להיפרד ממנו.

ביקשתי ממנו שיחזיר אותי הביתה, לא רציתי להישאר איתו. הוא הבין ולא הכריח, והביא אותי אל אותו הכביש המהיר בו אסף אותי ליד עצי הבננות. רצתי חזרה הביתה, אבל בראש הדהד לי אותו הגן שמלא באנשים כמוני. מקום שבו אוכל להיות אני, ואפילו נערץ.

במהלך השנים רציתי כל כך לחזור לגן אבל באתי ממשפחה עניה. הייתי ילד שידע לומר למורה שלו "המורה אני לא יכול לצאת לטיול שנתי כי אנחנו חיים מתחת לקו העוני". החלטתי שדי, אני יוצאת לעבוד. חיפשתי עבודה בכל העיר עד שהגעתי לחנות מפעל של סירים וביקשתי עבודה. המנהל הסכים ישר. הייתי מגיעה בימי שישי ומנקה, ומקבלת 100 שקל שהיו שמורים לי בכיס.

חישבתי כל שקל, ממתינה לאפשרות לחזור לתל אביב, לגן. כשאספתי מספיק כדי לקחת רכבת הלוך וחזור לתל אביב ושיישאר עוד קצת לסנדוויץ', יצאתי אל הדרך. עליתי על הקרון, נכנסתי לשירותים והחלפתי את בגדי ה"דתי" שלי לחילוני.

כשהרכבת עצרה בתחנה, נעזרתי באנשים ושאלתי "איך מגיעים לים?" כי ידעתי שהגן צמוד אליו. צעדתי שעה ארוכה עד שכאבו לי הרגליים, מדי פעם נחה על ספסל, כי לא יכולתי להרשות לעצמי מונית. כשהגעתי אל הגן היה זה צהרי היום, אבל המקום היה ריק מאדם. לא כמו אותו לילה שזכרתי. בתמימותי חשבתי שהגן תמיד מלא כי זה מקום מפגש לאנשים שזהים בנטייה שלהם. עייפה מהצעידה התיישבתי על ספסל ונרדמתי.

התעוררתי בבהלה למגע של גבר זר. היה זה ערב והגן כבר התמלא באנשים. קמתי והלכתי לתור את הגן שתי וערב. ראיתי בו אנשים צעירים ומבוגרים, שמנים ורזים, חתיכים ומכוערים, הכול היה שם. אנשים נכנסו לשיחים ויצאו משיחים, זה לא היה מסודר או מאורגן. פחדתי. מכל מקום צץ לך מישהו מתוך הדממה, והרגשתי שאני צריכה להתחמק מאנשים שרודפים אחריי, עד שהגעתי לספסל שמתחת לפרוז'קטור הגדול והתיישבתי. אחריי התיישב בחור נחמד שפתח בשיחה. הוא שאל לשמי, ושיקרתי. הוא התעניין מאיפה אני, ומה אני עושה, סיבנתי אותו והוא הסביר לי איך הגן מתנהל.

הוא שאל אם אני "אקטיבי" או "פאסיבי", ואני, שבכלל לא ידעתי מה זה, הקשבתי להסברים ואמרתי "אקטיבי". לא רציתי שמישהו יכנס אליי מאחורה. דיברנו שעות והוא הציע לי לצאת איתו לפעמים למועדונים, אבל הסברתי לו שאני לא יכולה כי אין לי כסף. הוא הציע לשלם עליי וסירבתי כי מעולם לא לקחתי מאחרים.

לבסוף הוא הציע להתקשר לחבר שלו. "הוא חמוד, הוא בגילך ויהיה נחמד", הסביר לי. הוא התקשר לדני שהגיע באותו הערב לגן עם כמה חברים. סוף סוף מצאתי אנשים שלא רק היו כמוני, הם גם היו בני גילי. שווים לי.

>> בפרק הקודם: "הייתי בת 16, ונכנסתי אל האוטו עם גבר בן 36 שהכרתי באינטרנט"

>>  הטור האישי של לינור בר-גיל – כל הפרקים