תקופת ההסתרה של הזהות המגדרית שלי בטירת הכרמל הייתה קשה מאוד. מצד אחד הזהות המשוחררת בתל אביב ומצד שני הזהות העצורה והמוסגרת התחבאה בטירת הכרמל.
מצאתי נחמה בין ילדות הכיתה. יחד עם אתי, ענת ומיטל, הפכנו להיות ארבע חברות הכי טובות שמדברות על הכול. כמעט. לא סיפרתי להן על ה"נטיות" שלי. הן ידעו שאני מופיעה בדראג, אבל למרות זאת הצלחתי להישאר בפניהן "סטרייט". בדיעבד, היה ברור לכולנו שהן יודעות, אבל לא דיברנו על הנושא. לאתי הייתה גישה לטלפון קווי, והודות לכך היינו מחייגות לצ'אטים קוליים ומדברים שם עם כולם.
באחת ההופעות שלי במועדון הצ'אפס הופיעה מאדם שרונה, מלכת דראג מתחילה מחיפה. היא ישבה שם עם האיפור על פניה, ותוך כדי שיחה הכירה לי את מרטין שהיה חייל והפך בן רגע לחבר טוב. באחת משיחות הצ'אט הקולי נכנסתי לחדר גייז, והמנחה פנה אליי ואמר שהוא מכיר אותי. הייתי בהלם, שמישהו יכיר אותי או יזהה את שם הדראג שלי? נכנסנו לשיחה פרטית, שם המנחה התוודה שזה הוא, מרטין, שעובד בחברה הזו כדי לממן את עצמו כחייל. הגילוי הזה קירב בינינו יותר, ונרקמה חברות שהתבטאה באינספור שיחות טלפון, על עולם הדראג, על הקהילה בחיפה ובכלל.
באותה תקופה אחיותיו היו יוצאות באופן קבוע למועדון ה"לונה", מועדון גייז הנמצא במבנה עתיק עשוי קשתות. ואני, שהייתי קטינה, לא יכולתי להיכנס לשם. כשמלאו לי 18 לקח אותי לראשונה מרטין ל"לונה", כבר בחנייה הבנתי שמדובר במשהו שטרם חוויתי – גייז רבים, לבושים במינימום בגדים ובצבעים זוהרים הגיעו יחד איתי לפקוד מועדון להומואים. נדהמתי לגלות שיש כל כך הרבה גייז, ועוד מהעיר שלי! זה היה לי מוזר ומלהיב גם יחד.
בכניסה למועדון עמד הומו מחוצן בעל גבות מסודרות, בלונד בשיער ושלל טבעות כסופות באצבעות הידיים. וכולם קרוא בשמו, "סיסי, תכניס אותי, סיסי". כולם רצו להיכנס, ומרטין ואני נכנסנו. על עמדת הדיג'יי תקלט לו איציק פישלי ששם את כל סגנונות המוזיקה האהובים של אותה תקופה, ואז הכריזו בשם "דזרט רוז" ולבמה עלתה מלכת דראג. כמוני. כשסיימה לבצע את השיר שלה התחלנו לדבר, סיפרתי לה שגם אני מופיעה. אהבתי לראות שהיא זוכה לכבוד במועדון כמלכת דראג, וכולם רצו בחברתה. כשהסתיים הערב, מרטין הקפיץ אותי הביתה ולראשונה הרגשתי שיש מקום בחיפה שמאפשר לך כמו בתל אביב להיות מי שאתה, וזה לא משנה מה המין, המגדר או הלאום שלך.
בטירת הכרמל באותם ימים הכול התנהל כסדרו: קמים, הולכים לבית ספר ואחר הצהריים מחפשים אטרקציות. ואני, שאוטוטו מתגייסת לצבא, המשכתי להופיע ב"צ'אפס". באחת מאותן ההופעות ניגשה אליי בחורה מקסימה ומתולתלת, סטודנטית לצילום, שביקשה לעשות עליי סרט תיעודי. הסכמתי מיד, כל כך רציתי להיות מוכרת בארץ כפי שאני. סרט הביכורים שלה ליווה אותי במהלך כמה שנים, ואיתו הגיעה גם היציאה מהארון מול המשפחה. תחילה, ללא מצלמות, הצבתי מול האחיות שלי עובדה.
אחותי אילנית פרצה בבכי, והאשימה את עצמן בגלל שהן יוצאות ל"לונה". לכי תסבירי לה שעוד לפני שהיא ידעה מה זה ה"לונה" אני כבר ידעתי מהו גבר; סימה רק צחקה על אילנית שבוכה; וגלית טענה שתמיד ידעה אך שלפה את ספר הזוהר, והשביעה את האחיות שלא לספר לאמא כי "היא תהרוג את עצמה".
זה היה לי שחרור, אבל עדיין לא יצאתי לגמרי מהארון. לכי תספרי לאחיות שלך שבנוסף לכך שאת מופיעה בדראג את גם רוצה להיות אישה. חשבתי לעצמי שזה יהיה יותר מדי עבורן, בינתיים שיתמודדו עם ה"הומו", אחר כך נפיל עוד פצצה.
יום רביעי הגיע, ואני שוב מוצאת את עצמי בדרך לתל אביב להופעה ב"צ'אפס". הפעם לערב של יהלומה, ולא של ציונה ורמה. זה היה ערב מוצלח, ואורי מנהל המקום ביקש ממני לעבור לעבוד בערבים של יהלומה. הסכמתי, ולא חשבתי על ההשלכות שיהיו לי מול ציונה ורמה שסייעו לי בתחילת דרכי. התעסקתי בלהופיע ולא בלשמור על נאמנות.
אחרי ההופעה חזרתי ברגל לתחנת הרכבת עם האיפור חצי יורד חצי לא, עייפה חיכיתי לרכבת הראשונה שיוצאת בבוקר ונרדמתי בתחנה עד שתגיע. בבוקר הגעתי ברכבת הביתה, והבית היה ער. אמא שלי חיכתה לי עצבנית, אחי עמד במטבח צוחק ומחויך, ואז הפצצה הוטלה.