אמא שלי, שגידלה לפניי שני בנים ושלוש בנות למופת, הייתה תמיד צריכה להסביר לחברות שלה למה יש לה ילד נשי. היא תמיד טענה שזה בגללה שהיא פינקה אותי יותר מדי, שאני ילד עדין ואין מה לעשות. לך תסביר שנולדתי בגוף הלא נכון - שנולדתי זכר, אבל הרגשתי תמיד נשית. הרגשתי אישה.
מה זה להרגיש אישה? לגדול עם חברים ולחשוק בהם ולהתאהב בשכנים? זה היה חריג, אבל אפשר לומר שכמעט כל הומו חווה את זה. אלא שאני תמיד הרגשתי את הצורך להיות בת הזוג שלהם, לקנא כמו אישה ולהיות נאמנה לאהבה שכנראה לעולם לא תתממש. רצון שבער בי להתלבש שונה, למרוח את האיפור של אמא, אפילו כשידעתי שזה יעלה לי בעונש.
הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל 7. אמא לא הייתה בבית, ונשארנו אני ואחיותיי. כהרגלם של ילדים בגיל הזה - משחקים, והמשחק האהוב עלינו היה "בנק". היינו מחלקות את הכסף של המונופול, וכל אחת בחדר שלה הייתה מנהלת בנק. אני בחרתי להיות מנהלת, לא מנהל, ונכנסתי לחדר של אמא. שמתי מטפחת על הראש, אודם בשפתיים, נעלי עקב שהיו גדולים ממני בכמה מידות ושמלה שחורה עם נקודות ורודות. כל כך אהבתי את מה שראיתי - ילד בן 7, בלי זקן על הפנים, מראה עדין, עם אודם של מבוגרת ובגדים של אישה.
הדבר הראשון שהאחיות שלי עשו היה לצחוק. הן נשפכו על הרצפה, ואז אחותי התחילה לסדר אותי כמו שצריך. זה היה משעשע בעיניהן. לי זה היה אמיתי. יצאנו לבלוק עם המראה החדש שלי, וכל השכנים ראו וצחקו. גם אני צחקתי, אבל הרגשתי שזו אני - אני אישה. עד שאמא חזרה.
היא צעקה ומשכה לי באוזן להיכנס הביתה, הורידה לי את האודם ואת הבגדים. כבר זה היה עונש עבורי, אני זוכרת שבכיתי, בכיתי כי הורידו מעליי את מי שאני. שוב הכריחו אותי להיות מה שאני לא. אמא ממש כעסה, אני זוכרת שהמילה הומו עפה באוויר, הבנתי שזה אסור, עברתי את הגבול.
ככה התחלתי את החיים שלי כאישה. ברגע שהבנתי שאני שונה התחלתי גם לחלום: איך אראה כאישה. לאמץ לעצמי גינונים נשיים, לחקות את האחיות שלי, לחקות את השכנות, להיות החברה הטובה של כולן, וככה ליהנות מזה שאני אישה, שווה בין שווים. הכול תמים, עד הרגע שהמיניות מתפתחת לה. אז פגעה בי בעוצמה התודעה - אני בגוף הלא נכון.
היום אני כבר בת 31, בעלת עסק של תוספות שיער, מופיעה בסטנד אפ, מצחיקה, רגישה, דעתנית וכן, גם טראנסית. בהגדרה היבשה עשיתי שינוי מגדר. אני שלמה עם עצמי. כמה קל לרשום משפט כזה, "שלמה עם עצמי". שלמה עם מה, עם השינוי? עם החברה שלא מקבלת אותך כפי שאת? עם המשפחה?
הרי לא יכול להיות שבארץ המושתתת על כוח הגברא, על אברהם אבינו, על נוח שבנה תיבה, על גיבורי המלחמות, יקום "הגבר" ויעשה שינוי ויהפוך לאדם החלש ביותר בחברה - האישה. הבעיה היא שאף פעם לא ראיתי בעצמי "גבר". מה זה גבר? זכר, סטרייט, זה ששותה בירות, מזיין ורואה כדורגל בזמן שיש לו ארבעה ילדים שמתרוצצים בין הרגליים ואישה שמבשלת במטבח? טוב, כזה מעולם לא דמיינתי שאהיה, והאמת, לעולם לא ארצה להיות זו שבמטבח (אבל זה כבר נושא אחר חחח).