למרות שידעתי לשחק את המשחק של הנער החרדי הטוב, אף פעם לא הרגשתי שייך ותמיד רציתי לעזוב את הדת. גדלתי בישוב החרדי קריית יערים, למדתי בישיבה, לבשתי שחור ולבן וכבר בגיל 14, כמו כל שאר בני גילי, התחלתי ללמוד הלכות לקראת החתונה. כבר אז היה לי ברור שאני נטע זר בחברה הזאת - ולא רק בגלל הנטייה המינית שלי.
עד לרגע הגיוס שלי, כמעט ולא ביליתי מחוץ לישוב בו גדלתי שנמצא ליד ירושלים, וברגעים שכן זה היה עבור קניות וסידורים בעיר הגדולה. בשונה מנער חילוני שנחשף לעולם החיצוני, אני בקושי ידעתי שיש כזה, ולכן, הגיוס היה עבורי הדרך היחידה לצאת לחופשי. כך יצא שבגיל 18 החלטתי להתגייס לצבא, להתנתק מההורים שלי ולעבור להתגורר בבית החייל באזור מרכז.
שלושה חודשים לפני הגיוס ניגשתי להורים שלי ויצאתי פעמיים מהארון בבת אחת - מהארון הדתי והארון המיני. הם עשו את הבחירות שלהם, רצו לרב של היישוב להתייעצות, וחזרו אלי עם תשובה שהם אוהבים, אבל מסרבים לקבל אותי. אני מודה שעד היום אני כנראה לא מסוגל באמת לסלוח להם על כך.
הבנתי שעלי להתנתק לחלוטין מהמשפחה כי הקשר בנינו באותה תקופה היה מאוד רעיל עבורי. למעשה, במשך שנה וחצי לא הייתי איתם בשום קשר. בתקופה הזאת הכרתי סוף סוף חיילים חילונים, והמפגש הזה עזר לי לצאת מהארון כגבר הומו, לא רק בפניהם, אלא גם בפני עצמי.
במשך שנה וחצי שירתתי בגדוד מעורב של גברים ונשים, אבל אני חייב להודות שהשירות הקרבי היה לי קשה מאוד מבחינה נפשית. ניסיתי להתגבר על הקושי, אבל בסופו של דבר עברתי תפקיד וסיימתי את השירות הצבאי בתור פקיד של קצין רפואה ראשי. הנתיב בו צעדתי לא היה פשוט, אבל התאפשר בזכות הסיוע שקיבלתי מהמרכז לזכרו של מייקל לוין לסיוע לחיילים בודדים, עמותה מיוחדת המסייעת לחיילים בודדים נטולי עורף משפחתי וכלכלי.
בעמותה הזו עובדים שלל אנשים שהפכו להיות ההורים החדשים שלי. למרות שנהניתי מאוד מהחיים החדשים שלי, אבא שלי נפטר ממחלת הסרטן וכל הקלפים בחיי נטרפו מחדש. באמצע החיים, מצאתי את עצמי יושב שבעה על האיש שהפיח בי רוח חיים, בלי המשפחה לצידי. האנשים היחידים שהיו שם לנחם אותי בימים הקשים היו אנשי העמותה המסורים וכל החברים מהצבא, שעזרו לי ודחפו אותי להבין כמה חשוב זה יהיה לחדש את הקשר עם בני המשפחה שלי.
זה לא היה קל, אבל אזרתי אומץ ונסעתי לפגוש את אמא שלי ושאר האחים והאחיות שלי בזמן השבעה. אני לא אשקר, המפגש המחודש לא היה דומה לסצנה מסרט הוליוודי בה יש איחוד מרגש בנסיבות עצובות, ועד היום הקשר שלי עם המשפחה לא הדוק במיוחד. אמא שלי, שעברה גיור לתוך העולם החרדי וגדלה בחברה בה הומוסקסואליות לא הייתה לגיטימית כפי שהיא היום, מסרבת לקבל את אורח החיים שלי. התחזקות הקולות הקיצוניים בחברה, כמו של מפלגת "הציונות הדתית" ו"נעם", בטוח לא מועילות לאווירה הכללית.
רוב החברים שהכרתי בצבא לא היו יכולים לחכות לרגע בו יסיימו את השירות הצבאי שלהם. בניגוד אליהם, אני זוכר כי התקופה שלפני השחרור הייתה מלאה בחרדות. הייתי בטוח שהעולם שלי עומד לקרוס, כי עמדתי לצאת מהמסגרת היחידה שהכרתי והגנה עלי תקופה ארוכה. בלעדיה, פחדתי לצאת לחיים עצמם בלי משפחה, בלי השכלה ואפילו בלי רישיון נהיגה. חששתי שאהפוך להיות נטל על החברה.
אבל החברים שהכרתי בעמותה לחיילים בודדים הצילו את החיים שלי. הם לקחו אותי תחת חסותם וגם היום, כשאני כבר בן 23, הם ממשיכים ללוות אותי. דרכם חברתי לתוכנית לחיילים משוחררים ובימים אלה אני משלים בגרויות במכללת לוינסקי. אפילו בשנת הקורונה שפגעה בכולנו ובה לא יכולתי לעבוד, הם עזרו לי למצוא דירה, סייעו לי כלכלית ודאגו להגשים לי חלום קטן - להוציא רישיון נהיגה.
הסיפור שלי לא מסתיים כאן. למעשה, הוא רק מתחיל, אבל אם יש משהו שלמדתי בדרך הקצרה אבל המשמעותית הזאת היא לא להתבייש לבקש עזרה. אחד הדברים הקשים ביותר עבור אלה היוצאים בשאלה או מהארון זה שהם נוטים להתכנס בתוך עצמם ולא מעיזים להושיט את היד ולקבל עזרה. אם יש משהו שלמדנו בשנה של ריחוק חברתי היא כמה בדידות מסוכנת לנפש האדם, ולכן אני מקווה שהסיפור שלי יוביל אנשים במצבי להבין שהם לא לבד.
בימים אלו, ועד יום שני הקרוב, ה-19.4, מתקיים שבוע התרמה מיוחד עבור התוכנית לחיילים בודדים חסרי עורף משפחתי, במרכז לזכרו של מייקל לוין לסיוע לחיילים בודדים. חיילים רבים, שמתנתקים ממשפחותיהם מסיבות שונות, זקוקים לתמיכה וסיוע על מנת לצלוח את השירות הצבאי ולהשתלב במעגל החיים אחריו. התוכנית מסייעת למועמדים לשירות ביטחון לקראת גיוסם לצה"ל, לחיילים בשירות, ולחיילים משוחררים עד 5 שנים מיום השחרור, והיא מושיטה יד לכ-1,000 חיילים בודדים בשנה.
לתרומות התקשרו 6304* או לחצו כאן