באופן טבעי, ימי הקורונה העיפו מקדמת הבמה את הדיונים בשוויון הזכויות לקהילת הלהט"ב. זה אכן לא הדבר הכי חשוב כרגע על סדר היום הישראלי. אלא שהקורונה לא מעלימה את הלהט"בים מהעולם. אנחנו נשארים כאן, כמו כל סקטור אחר. והבעיות שלנו, לא נעלמות לשום מקום. אם תרצו, תוכלו לשים לב שבהפגנות נגד בלפור, יש ייצוג נאה לדגלי גאווה. וכך חלפו מתחת לרדאר כמה ארועים מאוד משמעותיים שהתרחשו השבוע. את הראשון אפשר לתאר כרעידת אדמה קטנטנה.
במוצאי סוכות, ממש בשמחת תורה, פרסם הרב בני לאו מסמך תחת הכותרת "קובץ של המלצות לניהול חיי זוגיות ומשפחה של בני ובנות הקהילה הלהט"בית בתוך המשפחה והקהילה הדתית". השם המסורבל לא צריך לבלבל. זהו מסמך, כנראה ראשון מסוגו בישראל, שמטרתו להציע לאנשים בקהילה הדתית, דרכים להתמודד עם הומואים, לסביות, ויותר מזה - עם זוגיות, חתונות והורות חד מינית.
הרב בני לאו הוא אחיינו של הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו. הוא אמנם לא נחשב לפוסק גדול בעולם הרבני, אבל הוא מסוג הרבנים שיש להם מעמד של כבוד בציונות הדתית. לאו הופיע במשך שנים בקביעות בטלוויזיה, ורק לפני שנה ערך את טקס האשכבה של רעיית נשיא המדינה, נחמה ריבלין. אחיו עמיחי הוא רב קונסרבטיבי גאה מחוץ לארון. סביר להניח כי החיים לצד אחיו, שהתחבט לאורך שנים ארוכות בשאלה איך לשלב אמונה יהודית עם חיים להט"ביים, הם אחת הסיבות המרכזיות לפרסום הקובץ הזה.
את הקובץ השיק הרב במסגרת אירוע שארגנו שלושה ארגונים קטנים אך נחושים שפועלים בתוך העולם הדתי. "שב"ל", "חברותא" ו"בת קול", שלושתם ארגונים של להט"בים מאמינים ודתיים, שבעקשנות אין קץ, מול התנגדות קשה, עובדים ללא לאות בתוך החברה הדתית בישראל במטרה לשנות שם את המצב. זאת עבודה מאוד סיזיפית, קל לראות את זה מהתגובות לפרסום הקובץ בעמוד הפייסבוק של לאו. בתגובות יש אינספור קללות, וכינויים כמו "רפורמי", שזאת המילה של דוסים ל"בוגד".
הקובץ עצמו לא יראה לעיניים החילוניות כמשהו שטרם נראה. אבל בדרכו, הוא מאוד מתקדם. הרב קובע קודם כל שחשוב ללהט"ב לצאת מהארון. אחר כך שאסור לו לשקר לבן/בת זוג מהמין השני ועדיף לו זוגיות חד מינית. הוא גם מסביר שאין מניעה לזוגות חד מיניים להביא ילדים לעולם, ובכלל שלהט"ב דתי אמור להשתלב בקהילה הדתית בלי שום בעיה, כולל בתפקידי קודש בבית כנסת אם ירצה בכך. הרב לאו ממשיך ופונה אל הורים לקבל את ילדיהם, לשמוח בשמחותיהם והכי חשוב, מציע לקהילה הדתית להכיר בקיום החד מיני וללמוד לחיות איתו באהבה.
חוץ ממשפט אחד שמרני ומתנשא ("חברות וחברי הקהילה צריכים לנהוג בצניעות ובאיפוק, ולא להחצין את התנהלותם האינטימית בפרהסיה") שבהחלט היה אפשר בלעדיו, הפרסום הזה של הרב לאו חשוב מאוד. הוא יהיה עוד יותר חשוב אם נפתלי בנט, בדרכו לבנות את מפלגתו כמפלגה גדולה ומרכזית, יאמץ את המסמך הזה ויחתום עליו. אין שום סיבה שבנט, שאינו נגוע אישית בלהט"בופוביה, לא יחיה בשלום עם המסמך הזה. הרי ברור שברגע האמת, כשירכיב רשימה לכנסת, העניין שלנו יהיה אחד הדיונים המרכזיים, ויכול להרחיק ממנו, כמו שקרה בעבר, את הקהל החילוני. אם הוא יהיה אמיץ ויאמץ, זאת יכולה באמת להיות רעידת אדמה של ממש.
הייצוג הגדול של הקהילה הלהט"בית בכנסת הנוכחית, מתחיל גם הוא להתרגם להישגים. זה עדיין לא כולל העברת חוקים, אבל אחרי שחבר הכנסת איתן גינצבורג העביר לראשונה בהיסטוריה 20 מיליון שקל לארגוני הקהילה (בתקווה שהכסף הזה יהפוך למימון קבוע), הודיעו השבוע שר הרווחה איציק שמולי ושר המשפטים אבי ניסנקורן על מינוי ועדה בינמשרדית לסיוע לקהילה הטרנסית. בראש הועדה תעמוד דינה זילבר, המשנה ליועמ"ש, אישה רצינית במיוחד ולצידה המשנה למנכ"ל משרד העבודה והרווחה אבי מוטולה.
גם הוועדה הזאת היא עניין גדול. זאת פעם ראשונה שהמדינה מכירה בכך שיש בישראל קהילה טרנסג'נדרית הולכת וגדלה, שצריך להקל על חיי האנשים האלה ולהסדיר את מעמדם. ושוב, על פניו זה לא נשמע כמו דבר משמעותי, עוד ועדה. אבל זאת הזדמנות עצומה, דווקא בעידן הכאוס הנוכחי, לתקן עיוותים בקלות יחסית, ובלי התנגדות של החרדים.
נו, אז אפשר להרים כוסית ולהגיד שהיה לנו שבוע לא רע. אלא שתמיד אפשר לסמוך על חבורת בלפור ומירי רגב, שיביאו קצת טעם רע לשולחן. בשישי שעבר הגיעה כזכור רגב לאולפן של אופירה וברקו ובין היתר צרחה על אייל ברקוביץ' שהוא מתהפך כמו סטייק. היה לי ברור מיד שזאת לא אמירה מקרית. שמישהו מכותבי דף המסרים המגניבים של בלפור, אותה חבורת צעירים לא מוסרית בעליל, חשב שיהיה נכון להשתמש במילה "מתהפך" באופן שישפיל כביכול את גבריותו של ברקוביץ'.
ואכן, מיד בתחילת השבוע פרסם בני ציפר טקסט הומופובי שבו כתב בין היתר: "מירי רגב פגעה בברקוביץ באופן שאין מתוחכם ממנו, דרך הטלת ספק בדבר היקר ביותר לגבר, שהוא גבריותו". כלומר ציפר אכן זיהה שרגב וחבורת בלפור ניסו לקלל את ברקוביץ' בקללה האהובה "יא הומו". זה אפילו שימח ושעשע אותו. כי כזה הוא ציפר, מתמלא שמחה כאשר מישהו משתמש בדימוי הומואי כקללה. אני לעולם לא אבין איך האיש הזה עדיין עורך מוסף תרבותי בעיתון "הארץ".
וזה מוביל אותנו לשאלה האחרונה: החבורה הצעירה שמקיפה את בנימין ושרה נתניהו, מתייחסת לדבריהם כאל דברי אלוהים חיים. בין התכונות הטובות של הזוג נתניהו, אפשר לציין גם את העובדה שאין בהם שמץ של להט"בופוביה, הם מאוד בעד הקהילה (גם אם לא באמת התאמצו בעבורנו). מדוע דווקא העמדה הזאת לא חלחלה אל כותבי המסרים מבלפור שמקיפים את הנתניהוז? אתמהה!