"אני לא מרגיש שווה בין שווים, אני מרגיש אובייקט"
דורון שי בן ה-34 מקריית חיים מתמודד עם מחלה ניוונית הקרויה "תסמונת בר", שבמהלך השנים מחלישה את הראייה והשרירים שלו. לרגל יום ההתרמה השנתי של איל"ן שנערך היום (31.1), הוא מספר בטור אישי על הקשיים במציאת בן זוג ועל הקשר העמוק עם אמו: "היום היא אפילו מסדרת לי גבות, צובעת לי שיער, ומפנה אותי מיוזמתה לכתבות על גייז"
תמיד ידעתי שאני הומו. כבר בגן אהבתי לשחק עם ברביות, התעסקתי תמיד בדברים של נשים ולרוב היו לי חברות בנות. אני זוכר אפילו תקופה שהייתי מחכה שאמא שלי תצא מהבית, והייתי נכנס לחדרה ולובש את בגדיה. בגיל 12 התחילו להתפתח אצלי ההורמונים והרגשתי משיכה לבנים ולא לבנות, הן פשוט לא עניינו אותי מבחינה מינית. ההתנסות המינית הראשונה שלי הייתה בגיל 21, כאשר עברתי להתגורר בבית קסלר, מעון איל"ן לנכים ,ששימש כמקום מגוריי במשך כ-15 שנה. ניהלתי רומן אינטרנטי עם גבר שמבוגר ממני בשנים רבות (בן 50 בערך), ובהמשך גם נפגשנו אך הקשר לא צלח.
כל התקופה הזו הסתרתי את נטיותיי המיניות, היה לי קשה להודות שאני הומו, פחדתי נורא ממה שהחברה תגיד ודאגתי שאנשים יבחרו להתרחק ממני, אבל בעיקר חששתי מהתגובה של אימא שלי. מהסיבה הזאת, כשהתחילה איתי אחת הבחורות בבית קסלר ולא הצלחתי לפרש את רגשותיי אליה, החלטתי לתת לזה צ'אנס. הרגשתי שאני חייב לחוות את הניסיון כדי שלא יהיה לאנשים מה להגיד. אפשר לומר שאהבתי אותה, אך לא באופן שקיוותה לו. אחריה הייתה לי עוד התנסות עם בחורה, אך גם זה לא צלח. בנקודה זו הרגשתי בפעם הראשונה שאני שלם עם נטייתי המינית והחלטתי לצאת מהארון רשמית. בשלב הראשון סיפרתי רק לחברים. מאוד חששתי מתגובתם, אך למרבה הפלא וההקלה הם קיבלו את זה מצוין, והיום אני יכול להגיד שהם אוהבים אותי אפילו יותר. אני חושב שהעובדה שהייתי כל כך שלם עם עצמי בפעם הראשונה בחיי, גרמה להם לקבל את זה בהבנה רבה והיום אנחנו אפילו צוחקים על זה.
"מי שיזכה בי יהיה מאושר, וביחד נוכל לנצח את כל המגבלות"
אני מאד רוצה זוגיות, ורוצה כבר להתחתן, אך עם זאת אני גם מיואש במידת מה. אני מרגיש שאנשים שופטים אותי הרבה לפי המראה החיצוני שלי, ובגלל שאני מוגבל פיזית בהליכה וראייתי לא טובה, אז מיד אני מקבל את הסטיגמה של המסכן. מיד שופטים אותי. אני לא מרגיש שווה בין שווים, אני מרגיש אובייקט. גם הנכים, ואני מדגיש פה שלא מדובר בכולם, שהם בעצמם מוגבלים פיזית, לא מקבלים את השונה מהם. בנוסף, ישנם קשיים פיזיים בניהול זוגיות עם בן אדם נכה. אני יכול לתת דוגמא אישית על עצמי: בגלל שאני כמעט שלא רואה, אני חייב לשבת קרוב למרקע הטלוויזיה או בשורה הראשונה בסרט אחרת לא אוכל לראות כלום, מה שמקשה על בן הזוג והורס חלק מהחוויה האינטימית. או לחילופין, אם אנחנו רוצים לצאת לטיול, חייבים לחשוב פעמיים, לוודא שהמקום מונגש וזה פוגע בספונטניות ובכיף.
אבל אני לא מוותר אף פעם, ממשיך לחפש ולנסות כי אני יודע שמי שיזכה בי יהיה מאושר, ושביחד נוכל לנצח את כל המגבלות. החלום שלי הוא לעשות מופע יחיד, שבו יסופר על חיי, מופע שכולי תקווה שייתן כוח לאנשים אחרים, שילמד אותם שעם מעט רצון ותקווה ניתן להתגבר על כל הקשיים ולנצח. בית קסלר איל"ן, המקום אשר שימש לי כבית וכמשפחה במשך 15 שנות מגוריי בו, הוא המקום שסייע ללמד אותי המון על עצמי, לחשל אותי לחיים האמתיים ולהעניק לי עצמאות. מדובר במשכן מגורים מונגש לאנשים כמוני, וגם לכאלה עם מוגבלויות המצריכות התמודדות קשה יותר. המקום, בדגש על הצוות, מעניק סיוע 24/7 לדיירים, אם אלה חוגים, לימודים, מגוון אינסופי של פעילויות וטיפולים להם אנו נדרשים, ובעיקר תמיכה ותחושת שייכות. בזכות תחושת השייכות הרגשתי שווה יותר ויכול יותר, כך שההעדפה המינית שלי כלל לא שיחקה תפקיד, ולשמחתי, גם לא המגבלות שלי.
היום (31.1) יתקיים "מצעד הפרוטות"- יום ההתרמה השנתי של איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים) בו יפקדו אלפי תלמידי בתי הספר את בתי התושבים לגיוס תרומות לארגון
טלפון לתרומות: 03-5248141 או דרך אתר איל"ן www.ilan-israel.co.il