לעזאזל, אהבה.
לעזאזל עם כל הקנאה, התסבוכים, הנרקסיזם, הבדידות, האגו והשטויות שלך.
לעזאזל, דייטים ראשונים.
לשבת מול בנאדם שאתה לא מכיר, ולהרגיש בראיון עבודה. להיות מודע בכל שנייה איך היד שלך מונחת, לנסות להרשים אותו עם עאלק הישגים וכיבושים מבלי להישמע שחצן, להתלונן על תרבות הסטוצים בעיר הזאת, ושעה אחר כך לקבוע לך מפגש לילי.
לספר לו את כל מה שלא חשוב – כמה אחים יש לך, איפה גדלת, מה למדת, מה אתה חושב על החדש של דודו טסה ואיך אתה חולם על בית במושב. לשאול אותו את כל מה שלא חשוב – כמה אחים יש לך, איפה גדלת, מה למדת, איפה הכי שווה לאכול בראנץ' בשישי והאם אתה רואה את עצמך עובר לבית במושב.
לשאול אותו על מערכת היחסים המשמעותית האחרונה שלו. לשמוע אותו אומר: "זה היה שלושה חודשים, אבל מאוד משמעותי". לחייך כשהוא מתעניין במערכת היחסים האחרונה שלך ושואל: "למה נפרדתם?". לענות: "זה לטובה. אני אומר תודה על כל השנים שהיינו יחד, אבל לפעמים זה פשוט נגמר." כשבעצם בלב בא לך לצרוח: "י'טמבל, מה אתה בכלל יודע על פרידה אחרי שש שנים, ומי אתה שתהנהן לי ככה בראש כאילו אתה מבין מה עובר עליי".
לך תסביר לו עכשיו שקבעת איתו רק כי החברים אמרו שאתה חייב להמשיך הלאה, אבל בינך לבין עצמך - כבר התחלת לאבד אמונה שזה יקרה לך שוב.
להיפרד ממנו לשלום, להגיד שהיה ערב נחמד, לעבור דרך פרישמן - לקנות סביח, להיכנס הביתה ולהישבע שאתה לא עושה את זה לעצמך שוב.
לעזאזל, אתרי היכרויות.
אלפי אנשים שאין להם פנים. ששכחו איך להתחיל עם מישהו במסיבה. ששכחו איך לדבר.
שהפכו לגיבורים וירטואליים. שיודעים לאהוב רק מאחורי מקלדת חשוכה ומסך כבד של הסתרה וחוסר ביטחון.
שמוסיפים לעצמם קוביות בבטן בפוטושופ. שרצים כמו אוגר בגלגל. מסטוץ לסטוץ. מכיבוש לכיבוש. ואז מתלוננים שאין להם זוגיות.
נרקומנים וירטואליים שלא מצליחים להיגמל.
לעזאזל, מונוגמיה.
את כל כולך אשליה. אי אפשר איתך ואי אפשר בלעדייך.
מי החליט על הקונספט ההזוי הזה - להיות עם בנאדם אחד כל החיים? אם אנחנו עצמנו משתנים, אולי גם מערכות היחסים שלנו צריכות להשתנות בהתאם.
ואיך השתעבדנו לפנטזיה הזאת, שיום אחד נשב זקנים ומקומטים במרפסת ונצחק על הימים ההם. אבל איך אפשר בכלל להחזיק ארבעים שנה עם אותו בנאדם?! וכן, אני יודע שסבא וסבתא שלכם עשו את זה.
בעולם החדש הזה, שבו אנחנו לא מצליחים להתחייב לספק אינטרנט אחד – איך שורדים אהבה?
לעזאזל, טיפול זוגי.
לשבת בחדר קטן עם תמונות אבסטרקט על הקיר ולדבר רק ב"אנחנו".
לשמוע את הבנאדם הכי קרוב אליך מספר לזר את הסודות הכי כמוסים שלכם, להבין שזה לצורך "גדילה" ולדבר על "הכלה" ו"צמיחה אישית". לזכור שאין צודק או טועה. אין מותר או אסור. אין טוב או רע.
לשחק אותה נאור ולדבר באיפוק, כשכל מה שבא לך זה לשבור כיסא על המטפל ועל הבן-זוג שלך כי חאלאס – כמה אפשר להאשים את אמא שלך שפינקה אותך יותר מדי?
לחזור איתו הביתה מהטיפול. לשבת על הספה במרחק קילומטר אחד מהשני. ולשתוק. ולשתוק. ולשתוק.
לעזאזל, פרידה.
איך אפשר בכלל להתמודד איתך? איך אפשר לפרק בית?
מצד שמאל הארגזים שלו. מצד ימין הארגזים שלך. חפצים לשמאל. חפצים לימין.
אמא שלו קנתה לנו את המגהץ – אז שייקח אותו הוא. שמאל. אמא שלך קנתה את הטוסטר באיזה מבצע בהום-סנטר. ימין. טלוויזיה. שמאל. מכונת כביסה. ימין. רגע, איך לעזאזל מחלקים סכו"ם?
והחברים... מה עושים עם החברים – מי הולך לשמאל ומי לימין? והקופסא של המכתבים והברכות והפתקים... שמאל? ימין? לשרוף? ואיך יכול להיות שהתמונות שלכם קורעות אותך לגזרים במקום שאתה תקרע אותן?
ורגע, לצאת מהקבוצה של המשפחה שלו בוואטסאפ? כי מה יש לך לחפש שם, אבל לא נעים...
בסוף הבית מחולק. קצת שמאל. קצת ימין. ארגז אחד באמצע עם כל העבר שלנו בפנים ומדבקה – זהירות, שביר.
לעזאזל, אהבה.
לעזאזל, עם כל הקנאה, התסבוכים, הנרקסיזם, הבדידות, האגו והשטויות שלך.
לעזאזל, כי לא משנה עד כמה את מסבכת לי את החיים, לא משנה כמה פעמים אני מבטיח שלא אכנס לזה שוב - שזה כואב מדי, קלוש מדי, קשה מדי - בסוף כלום לא שווה בלעדייך, ואת כל מה שאני רוצה מהחיים האלה.
