"הדור הצעיר של הקהילה לא סופר אותנו, לא רואה אותנו ממטר"

קוראים לי ערן רחמני ואני בן 35, רווק, מתגורר ברמת גן ועובד בעיריית תל אביב- יפו בדיגיתל. במסגרת עבודתי, זכיתי להשתלב בפרויקט של המרכז הגאה של העירייה - “לב לזהב - התנדבות עם בני קהילת הגיל השלישי” - פרויקט התנדבותי בין־דורי שמחבר לבבות, גשרים וחיים.

מגיל צעיר אהבתי לשבת עם אנשים מבוגרים. זה התחיל עם הסבתא העיראקית שלי שנפטרה כשהייתי בצבא, והמשיך עם אנשים מבוגרים שיצא לי לפגוש באופן אקראי. תמיד הייתה לי איזו חמלה וחיבה למבוגרים - משהו בסיפורים, השיחות, הסלנג, התרבות והקילומטראז׳ של החיים שהם מביאים איתם שיש הרבה מה ללמוד ממנו.

יש גם כאלו שהיו אומרים לי בצחוק שאני נפש זקנה. בהתחלה קצת נעלבתי מזה. היום אני ממש מחבק את זה. זה עוד פן בגאווה שלי. לצערי, חוויתי שגם בעולם "הגיל השלישי" קיימים צדדים אפלים שפחות רציתי לראות.
בגיל 23, קצת אחרי שעברתי מהעיר חדרה לכרך התל אביבי וגם יצאתי מהארון, עבדתי באופן עצמאי על תחקיר לסרט תיעודי בנושא השואה. הגעתי לראיין אדם מבוגר ומרשים שפגשתי במקרה בחנות ספרים שעבדתי בה באותה תקופה.

הוא היה משורר, ניצול שואה מפולין שעבר את אושוויץ כילד. הגעתי אליו הביתה והכל היה מאוד נעים. התחלתי לשאול שאלות על העבר, ההווה ובמהלך השיחה הגענו לשיחות על החיים, ילדות וזוגיות. הוא סיפר לי שאשתו נפטרה לפני כשנה, שיש לו ילדים ונכדים. הוא שאל קצת עליי ואמרתי לו שאני חולם לעשות סרטים דוקומנטריים, שאני בזוגיות עם גבר, די חדש בכל העולם הזה. הרגשתי מולו מאוד חופשי וכל השיח התקיים באווירה עמוקה ואינטליגנטית.

אולם, מאותו הרגע שסיפרתי לו על המיניות שלי, הוא לא הפסיק להסתכל עליי ולחייך. המשכתי לשאול אותו שאלות על אושוויץ, אבל הבחנתי שהוא לא באמת איתי, שהוא מרחף במחשבותיו. ואז הוא עצר את השיחה ואמר שהוא רוצה לשתף אותי במשהו: שהוא הומו, וחי שנים ארוכות בשקר ובארון, שאשתו שנפטרה לפני שנה לא ידעה כלום, ושהוא מעולם לא הרשה לעצמו להיות מי שהוא, ושעכשיו הוא רוצה לחיות את החיים.

זה לא כזה הפתיע אותי שהוא הומו, כי כבר בחנות הספרים הרגשתי ממנו וייב של משורר גיי, אך לא ייחסתי לזה חשיבות רבה. לאחר מכן הוא ביקש ממני להתלוות אחריו לחדר העבודה לראות משהו יפה, לדעתו. הוא הוריד את כיסוי הבד וחשף לי ציור שמן של איבר מין זכרי עצום ואמנותי, כדבריו.

הוא שלף ספרי אמנות גאה עם שלל תמונות של גברים ואיברי מין ומשהו בו נפתח וזהר שהוא יכול לדבר על הכל ככה בחופשיות. כאילו הוא רק חיכה להוציא משהו מתוכו, קורן מאושר. חזרנו לשבת וניסיתי להחזיר את השיחה לענייני מחנות הריכוז. זה לא כל כך עבד. הרגיש לי שהעניין ה"הומואי" השתלט והפך טוטאלי ונושא השואה איבד מחשיבותו.

ראיתי שהוא לא איתי בשיחה, התחיל לחייך אליי ולהגיד לי איזה יפה ומקסים אני. זה הביך אותי. אחר כך הוא שאל אותי את שאלת התם הכי דוחה שלא ניתן לשכוח – "תגיד, זה בסדר אם אני אוציא אותו?". לא האמנתי למשמע אוזניי. אמרתי לו שלא, ושלא בשביל זה התכנסנו כאן. הוא הבין שהוא קצת הגזים ומיד התנצל. ניסיתי שוב לדבר על השואה. אבל הפעם אני לא הייתי איתו בשיחה וריחפתי לי במחשבות.

בסוף הגענו לדבר על ספר השירה החדש שהוציא, הביא לי עותק, חתם לי ואמר שהוא רוצה שאני אגיע להשקה בעוד שבוע. הנהנתי בנימוס, אמרתי לו תודה ושאני צריך ללכת. ברחתי משם כל עוד נפשי בי, התקשרתי לבן זוגי דאז וספרתי לו ברעד מה עברתי.

בן זוגי מיד יעץ לי להגיש תלונה. רציתי רק לסגור את הפרשה הזאת. הודיתי על כך שיצאתי משם ללא כל פגיעה. את הספר החתום, זרקתי מיד לפח ברגע שהגעתי הביתה. אחרי כמה ימים הוא התקשר אליי, לא עניתי. הוא השאיר לי הודעה במשיבון הקולי על כך שלא הגעתי לתערוכה, ומה קרה, ושאני לא עונה לו כבר זמן מה ושאחזור אליו. הכל בטון כעוס ועמוס אשמה. אך מאותו הרגע לא שמעתי ממנו.

אז לא ידעתי איך לקרוא למה שקרה; הרי זה לא אונס, לא פגיעה פיזית, אך מדובר בטראומה לכל דבר. לסקרנים ששואלים מה איתו היום. אז לפני כמה שנים עשיתי תחקיר רשת וגיליתי שהוא נפטר ב- 2020. מאז נשאר בי משהו לא פתור. מצד אחד עדיין אהבה לאנשים מבוגרים והרבה חמלה, אבל גם זהירות. לא לדבר יותר מדי ולתת מעצמי כדי לא ליצור קרבה.

לבסוף הגיע רגע התיקון שלי. פתח חדש לנקות את הדבר הזה ולהכניס משהו טוב, ישר, רענן לחיי. לפני כמה חודשים קפץ ה"קול קורא" של העירייה. כל דבר שם התאים לי בדיוק כמו כפפה ליד. מאוד הרגיע אותי שזה תחת מטריית הברזל של המרכז הגאה בתל אביב. שזה מבוקר ומודרך, ושאם ארגיש אי נוחות מיד אדווח. זומנתי להדרכה למפגש היכרות עם קבוצת המתנדבים. ראיתי שם אנשים מדהימים שרק רוצים לעשות טוב ולגרום לאנשים להיות פחות בודדים לעת זקנה. מיד הרגשתי שעשיתי את הצעד הנכון וזאת ממש ההזדמנות לתקן את החוויה שלי.

ביקשתי שיביאו לי מישהו שאוהב תרבות ואמנות, שיהיה לנו על מה לדבר. רכז הפרויקט נתן לי את המספר של ג'ייקוב. הוא כתב לי שהוא מפחד לקראת המפגש. אמרתי לו שאין לו ממה ויהיה כיף. נפגשנו בקפה מתחת למרכז הגאה. אמרנו שלום והתחלנו לדבר. שמו המלא של ה"הומו המזדקן", כפי שהוא מכנה את עצמו, הוא יעקב חי מקמלאן, אדריכל במקצועו. הפתיע אותי לגלות שהוא גר בירושלים ומגיע במיוחד עם אוטובוס.

דיברנו בלי סוף, על מלא נושאים וקפצנו מנושא לנושא בהתלהבות. ״אני מגדיר את עצמי כהומו מזדקן. וזה משהו שהייתי כותב על הקבר שלי, אם היה עשוי מאבן, כי אני מתכוון לשרוף את גופתי". ג'ייקוב דיבר בערגה על ימי הזוהר של גיל 30: "הייתי רזה, יפה עם שרירים, השכלה, תואר. היה לי אז את האומץ לצאת מול הוריי מהארון. וזה עבר די חלק. לא רציתי להסתתר ולהתחתן עם אישה סתם ולחיות בשקר".

לפני שלוש שנים הקים יחד עם עוד קבוצה של שישה חברים מהגיל השלישי את עמותת "להט״ב זהב" ובעקבותיה את הפורום הנלווה, במטרה ליצור נראות של בני הגיל השלישי. "אני חושב שעוד אנשים חושבים כמוני שהדור הצעיר של הקהילה לא סופר אותנו, לא רואה אותנו ממטר ולא רק הם. המטרה הייתה לשים על הקשישים חזרה את הזרקור, לכבד את המקום שלהם, הדרך שלהם. לתת להם את הכבוד שמגיע להם, להתייחס אליהם כאל אנשים שפרצו דרך. שאפשרו לדור הצעיר כיום לחיות את חייו באופן כמעט נורמלי - להתחתן, להביא ילדים וכו׳".

"המטרה שלי בפעילות הציבורית שלי למען הקהילה. היא קודם כל ליצור את הנראות שלה ואת המקום שלה דרך האמנות", הוא מוסיף. שאלתי אותו שוב קצת על המקצועי ועל העולם שלו כאדריכל. הופתעתי לגלות שהוא רוצה להקים גלריה לאמנות "מקום שאנשים נפגשים ובאים להיות יחד. שלא לדבר על החשיבות של המפגש לגיל השלישי. טוב להיות יחד ולא טוב להיות בודד. זו הסיבה שפגשתי אותך", הוא אמר לי. הצפתי מולו את חווית העבר שעברתי וכמה חששתי להצטרף לפרויקט הזה ושאני עכשיו רגוע. "אני לא מבין את זה שמבוגרים מעוניינים בצעירים. אף פעם לא הבנתי את זה. מבחינתי הצעירים הם 'כולם היו בניי'", הוא ציין.

שבוע אחרי, בבוקר המפגש השני קרה לי משהו אישי ומפתיע שלא תוכנן. עברתי פרידה מבחור שיצאנו שמונה חודשים שמאוד אהבתי. רציתי לבטל את המפגש עם ג׳ייקוב וללכת להשתבלל בבית. הוא כתב לי "מבין, יחד עם זאת אל תישאר עם הבאסה לבד. שב איתי ודבר על הכאב שאתה עובר. תמיד חשבתי שהחיים הם דיאלוג. אני מוכן, לא לוחץ. אם תרצה אני אהיה שם".

קראתי את ההודעה הזאת וירדה לי דמעה. משהו בהזמנה הזו הרגיש לי מאוד אמיתי, אנושי, אכפתי וזה ריגש אותי. החלטתי סופית ללכת ואני מודה על זה. ליציאה שלי מהבית הייתה משמעות רבה עבורי. גם להתאוורר וגם לא ליפול לתוך הבאסה. וגם רגע לחלוק ואפילו ללמוד משהו מאדם שעבר דבר או שניים בחיים, כולל פרידות וכאב.

מאותו רגע החברות שלנו נפתחה סופית, סמכנו אחד על השני, הכול היה בחוץ ובכל מפגש אנחנו מביאים אחד את השני ומדברים על הכול, בגובה העיניים ועם הרבה הערכה אחד לשני. היום הקבוע שלנו הוא יום שלישי. זה הזכיר לי את הספר "ימי שלישי עם מורי" שגם מדבר על חיבור בין דורי בין מרצה לתלמיד שלו. להבדיל, שם המרצה גוסס ובשארית חייו חי את המפגשים. לג׳ייקוב יש עוד הרבה זמן והרבה דברים לסיים ולעשות. הוא אמר שהוא לא מפחד מהמוות. היה קרוב וניצל.

ברור לשנינו שהחברות הזאת תעמיק גם אחרי שייגמר הפרויקט בעוד כמה חודשים. "אני מרגיש שהיינו יחד גם בגלגולים קודמים"' אמר ג׳ייקוב. "יש לי חופש לדבר על הכול. אני לא מפחד מכלום. הייתי רוצה להפנות את הקשר בינינו מעבר גם לשיחות והחברות לאפיק יצירתי. מהקמת הגלריה וגם לחלוק בעוד חלום שיש לי - להקים בית אבות גאה. יש מי שירימו גבה ויראו זאת כמידור, אך ההפך. אני חייב להתחיל לדאוג לעצמי לעת זקנה, ולהזדקן כהומו בישראל זה לא דבר קל".

החיבור שנוצר הזכיר לי שהבדידות של גברים הומואים בגיל השלישי התחילה בשנים ארוכות שבהן לא היה להם מקום להיות מי שהם. והחיבור בינינו – הצעירים יותר – לא נועד “לתקן” אותם, אלא פשוט להיות איתם ולכבד אותם.

אין לי ספק שאנחנו חייבים לדור הזה הרבה מאוד. עבורי, "לב לזהב" שיזם המרכז הגאה של עיריית תל אביב-יפו, הוא הרבה יותר מפרויקט. הוא תזכורת לכך שלפעמים, הצעד הכי משמעותי שאנחנו עושים הוא להסכים להתקרב מחדש. וגם זו, בעיניי, גאווה.

להתנדבות באתר של המרכז הגאה: לחצו כאן