איך מזהים מצוקה אצל בני נוער שמפחדים להיות עצמם

מותו של ג׳ייסון קולינס השבוע, שהיה השחקן הראשון ב-NBA שיצא מהארון באופן פומבי, והלך לעולמו לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, מחזיר לשיח הציבורי לא רק את נושא הייצוג אלא גם את נושא היציאה מהארון ןההתמודדות האישית והנפשית שעוברים צעירים רבים סביב זהות, שייכות ופחד מדחייה.

כמי שעוסק וחוקר שנים בבריאות הציבור ובבריאות ילדים ובני נוער, חשוב להבין שהשאלה איננה “איך מזהים אם הילד גיי”, אלא איך מזהים שילד מסתובב עם פחד, מצוקה או תחושה שהוא לא יכול להיות באמת עצמו בצורה בטוחה.

בני נוער רבים חיים תקופה ארוכה בתחושת הסתרה. לעתים הם חוששים מהתגובה בבית, אבל לא פחות מכך מהתגובות בכיתה, ברשתות החברתיות, במסגרת הספורטיבית או לקראת השירות הצבאי. החשש המרכזי הוא פעמים רבות לא עצם החשיפה, אלא האפשרות שיסתכלו עליהם אחרת, שידחו אותם או שלא יקבלו אותם כפי שהם.

אין "סימנים" שמעידים על נטייה מינית, ולא נכון לנסות לאבחן או להגדיר ילד. יחד עם זאת, ישנם מצבים שבהם ניתן לראות סימנים למצוקה רגשית, הסתגרות, ירידה במצב הרוח, חרדה מוגברת, ריחוק חברתי, קושי לשתף או תחושת בדידות. לעתים ילדים ובני נוער משקיעים מאמץ עצום בלהסתיר חלקים מעצמם, והמחיר הנפשי של חיים בתחושת פחד או הסתרה עלול להיות משמעותי.

גם להורים עצמם יש לעיתים תחושת"“ידיעה" או חשד, אבל הרבה פעמים הם חוששים להציף את הנושא כדי לא להלחיץ, לא לטעות או לא לפגוע בילד. כאן חשוב להבין את האיזון, לא נכון ללחוץ על ילד להגדיר את עצמו, אבל גם לא נכון להתעלם ממצוקה רגשית ברורה לאורך זמן.

אם ילד נראה חרד, מסוגר, עצוב לאורך תקופה, נמנע חברתית או משדר קושי רגשי משמעותי חשוב לפתוח דלת בעדינות. לא מתוך חקירה או ניסיון להוציא ממנו תשובה, אלא מתוך דאגה אמיתית. לפעמים מספיק לומר: "שמתי לב שקשה לך בתקופה האחרונה", “אתה לא חייב לשתף בכל דבר, אבל חשוב לי שתדע שאני כאן”, “לא משנה מה עובר עליך, הבית הזה בטוח עבורך”. דווקא האפשרות לדבר בלי לחץ ובלי דרמה, מאפשרת לילדים להרגיש שהם לא לבד.

יחד עם זאת, חשוב גם לדעת מתי כבר לא מדובר רק ב”זמן שהילד צריך”, אלא במצב שעלול לגלוש לחרדה, דיכאון או מצוקה נפשית משמעותית. הסתגרות קיצונית, ירידה בתפקוד, פגיעה בדימוי העצמי, קשיי שינה, הימנעות חברתית או אמירות של ייאוש הם מצבים שבהם נכון לשקול פנייה לגורם מקצועי.

חשוב לומר גם משהו לבני הנוער עצמם. לא כל אחד חייב לצאת מהארון מיד, בצורה גדולה ופומבית. זה לא מרוץ ולא מבחן אומץ. לפעמים הצעד הראשון יכול להיות שיחה עם אדם אחד שסומכים עליו חבר, אח, הורה, יועצת או איש מקצוע.

יש צעירים שעוזר להם קודם לכתוב את מה שהם מרגישים ביומן אישי, בהודעה לעצמם או אפילו בשיחה אנונימית או בצ’אט. עצם היכולת לתת מקום לרגשות ולא להישאר איתם לבד, היא כבר צעד משמעותי.
המסר החשוב ביותר להורים הוא שילדים ובני נוער לא מחפשים הורים מושלמים. הם מחפשים לדעת שגם ברגע הכי פגיע שלהם הבית לא ייסגר בפניהם. ובסופו של דבר, יציאה מהארון לא אמורה להיות חוויה של פחד או הישרדות. כשיש בבית מקום בטוח, קשוב ומקבל בני נוער יכולים להתמודד עם התהליך מתוך ביטחון עצמי, ולא מתוך חרדה ובדידות.

ד"ר רוני פרבר הוא מנהל מערך בריאות הציבור ב'פמי'