אתמול הגעתי עם בן זוגי להופעה של חנן בן-ארי. הקהל ברובו הורכב מדתיים. לשמאלנו ישבה משפחה דתית עם שלוש בנות מתוקות שצרחו את כל המילים, ולידן זוג מגניב עם ראסטות. בשולחן מימיננו, צמוד-צמוד, ישב זוג נשוי, מבוגר יחסית. דתיים קומפלט. הוא עם כיפה וציצית והיא עם שביס וחצאית ארוכה. הם זרקו מבט לכיוון שלנו, אנחנו זרקנו מבט לכיוון שלהם, וההופעה התחילה.

במהלך ההופעה, בן הזוג שלי החזיק לי את היד. הייתי מרוכז כולי במוזיקה המהפנטת, עד שבשלב מסוים קלטתי שהגבר מהשולחן הימני מגניב אלינו מבטים ללא הפסקה. הוא לא נראה כל כך מרוצה מזה שהחזקנו ידיים. ניסיתי להתעלם והמשכתי להתרכז בהופעה.

באיזשהו שלב, בן הזוג שלי השעין עליי את הראש ואני ליטפתי אותו. הגבר מהשולחן הימני קלט את זה, לחש לאשתו משהו באוזן, ושניהם נעצו בנו מבטים. התחלתי להרגיש לא בנוח, למרות שידעתי שאין לי על מה.

ההופעה נמשכה, בן הזוג שלי הגניב לי נשיקה, בדיוק כשחנן התחיל לשיר "אני צב ללא בית", ונזכרתי שאני צב עם בית, ובבית שלי לימדו אותי שזה בסדר גמור להפגין חיבה, לא משנה למה ואיך.

>> לזה נעם לא ציפה כשפגש את ההורים של בן זוגו

כנראה שהזוג שלידנו גדל בבית קצת שונה כי הגבר המשיך לנעוץ בנו מבטים, ונדמה שעוד שניה כוס היין שהחזיק תתנפץ לו ביד. אשתו לחשה לו משהו, לא שמעתי מה, הוא ענה לה בתנועות ידיים נחרצות, ושניהם הסתכלו עלינו. לא הרגשתי בנוח, אבל בשום אופן לא שחררתי את האחיזה מידו של בן הזוג שלי.

"חייב להגיד לך שאני ואשתי מסתכלים עליכם כל ההופעה"

לקראת סוף ההופעה – הבירה ששתיתי נתנה את אותותיה והתגנבתי לשירותים. כשיצאתי מהתא כדי לשטוף ידיים, חיכה לי שם הגבר מהשולחן הימני. הוא גם שטף ידיים ולא הפסיק לנעוץ מבט. כבר עמדתי להגיד לו משהו, ותכננתי לנאום לו על אהבת חינם ועל זכות האדם לאהוב את מי שבא לו. בסוף החלטתי לוותר.

החתונה של נעם חורב​​ (צילום: דוברות הטכניון)
נעם ובן זוגו ביום חתונתם. "לפעמים החיים שלנו באמת תותים" | צילום: דוברות הטכניון

יצאתי החוצה והוא יצא אחריי, נעמד מולי וזרק לי, "שמע...", בעיניים רושפות. הדם עלה לי לראש. חיכיתי לשמוע מה היה כל כך נורא במה שעשינו, שהוא החליט להעיר לי על זה באופן אישי.

"כן?", עניתי לו בקור. "אני חייב להגיד לך...", הוא נראה נבוך. "חייב להגיד לי מה?", סיננתי, למרות שידעתי. "חייב להגיד לך שאני ואשתי מסתכלים עליכם כל ההופעה", הוא השפיל מבט. "אוקיי... שמתי לב...", עניתי. "ו... אתם פשוט מקסימים. רואים שאתם אוהבים באמת, ושיש ביניכם חיבור חזק. בן אחותי הוא גם... רק עכשיו הוא סיפר וקשה לכולנו עם זה. אבל אני מאחל לו מה שיש לכם, ככה, שיאהב...".

החוורתי ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה. "תודה, תודה רבה...", גמגמתי במבוכה.

אוטוסטראדה של מחשבות השתוללה לי בראש. על כמה אני מטומטם; על תפיסות שגויות; על קטנות האמונה בבני אדם; על תבניות שאנחנו מכניסים אליהן אנשים, ובעיקר על האיש הזה, שהעביר אותי שיעור חשוב ופקח את עיניי.

>> זר לא יבין זאת: 25 ממים שרק להט"בים יבינו

>> 9 דרכים לא להיות בהיסטריה על הגוף שלך הקיץ

חזרתי להופעה בדיוק כשנשמעה השורה - "אין לנו זכות בכלל להתלונן...". קלטתי את הזוג המגניב עם הראסטות רוקד על השולחן עם שלוש הבנות הדתיות הקטנות, כולם צורחים את המילים יחד, וחשבתי עד כמה מוזיקה יכולה להוות גשר, עד כמה אהבה זה דבר יפה, ועד כמה לפעמים החיים שלנו באמת תותים.

הטקסט מתוך ספר חדש של נעם חורב שייצא לאור בקרוב.