"כשנודע לי שאבא שלי נפטר לא ידעתי מה אני מרגיש, הוא מעולם לא היה שלי"

בשבוע שעבר איבדתי את אבא שלי בתאונת דרכים. אני אדייק. לא איבדתי אותו כי הוא מעולם לא היה שלי, ואני לא הייתי שלו.

גדלתי במשפחה של שתי אמהות מדהימות, והוא פשוט בא לעזרת חברה. או יותר נכון, אחות. אבא שלי הוא האח של האמא הלא-ביולוגית שלי. קחו רגע, אין גילוי עריות. יופי, נמשיך.

כשנודע לי שהוא נפטר, לא ממש ידעתי מה אני מרגיש. רק יום למחרת הגיע העצב. ואז מצאתי את עצמי חושב: האם בכלל מותר לי להתאבל עליו? ברור שמותר לי. הוא אבא שלי. אבל הוא לא היה חלק מהחיים היום-יומיים שלי. הוא לא גידל אותי. הוא לא היה שם בכל רגע ורגע. מבחירה ובהסכמה של כל הצדדים, כמובן. והבנתי משהו. הרגשתי עצב כשהוא נפטר כי הוא אבא שלי. אבל הוא לא ההורה שלי.

כמעט כל אחד יכול להיות אבא מבחינה ביולוגית. וכמעט כל אחת יכולה להיות אמא. אבל לא כל אחד יכול להיות הורה. מספיק רגע אחד כדי להפוך לאמא או אבא. כדי להיות הורה? צריך אין-ספור רגעים. אין-ספור מעשים יום-יומיים של אהבה, דאגה, הכלה, הקרבה ואכפתיות: לקום בלילה כשהילד חולה, להיות שם ביום הראשון בבית הספר, לחבק כשכואב, להקשיב כשקשה, ללוות, לתמוך, לדאוג. לעשות שוב ושוב את הבחירה להיות שם בשביל מישהו אחר.

לפעמים אנחנו לוקחים את כל זה כמובן מאליו כי זה מה שאת, זה מה שאתה - הורה. אני כותב את המילים האלה בזכות שתי נשים שבחרו להיות ההורים שלי. ולא רק בזכות גנטיקה או ביולוגיה, אלא בזכות אלפי מעשים קטנים של אהבה, אחריות ומסירות. הן לא רק הביאו אותי לעולם. הן גידלו אותי בו.

ואולי זו הסיבה שהשאלה הזאת לא מרפה ממני מאז. כי כשאני חושב על המשפחה שבה גדלתי, אני לא חושב על חריגות, אני לא חושב על אידיאולוגיה, אני לא חושב על מאבקים משפטיים. אני חושב על בית, על מי שחיכתה לי כשחזרתי מבית הספר, על מי שישבה איתי אצל רופאים, על מי דאגה לי כשהייתי חולה. על מי חינכה אותי, הציבה גבולות, אהבה אותי גם כשלא היה קל. במילים אחרות, אני חושב על הורים.

ולכן קשה לי להבין מדוע גם היום יש מי שמוכנים לקבל את האהבה, את האחריות ואת המחויבות שהורים להט"בים מעניקים לילדיהם, אבל עדיין מהססים להעניק להם הכרה מלאה ושוויון מלא.

ואם זה מה שהופך אדם להורה - לא כרומוזומים, לא הגדרות ביולוגיות, אלא אהבה, אחריות ונוכחות - אז למה אנחנו עדיין עורמים קשיים על אנשים שרוצים להיות הורים? למה אנחנו שוללים מהם את האפשרות?

הרי רוב האנשים שקוראים את הטקסט הזה יודעים על בשרם כמה קשה להיות הורה, במיוחד בישראל. כמה אחריות יש בזה, כמה ויתורים, כמה אהבה. אז אם יש אנשים שמבקשים לקחת על עצמם את התפקיד הזה, לא מתוך חובה אלא מתוך רצון אמיתי - למה למנוע מהם? למה להקשות עליהם? למה לומר להם שהם טובים מספיק כדי לאהוב ילד, אבל לא טובים מספיק כדי להיות ההורה שלו?

אתם לא תמיד יכולים לבחור אם להפוך לאמא או לאבא. אבל להיות הורה? זו בחירה. ואם מישהו בוחר באהבה, באחריות ובמחויבות הזאת - תנו לו. או לפחות תנו להם את האפשרות לבחור.

פאולו א. מאורה הוא שחקן בלהקת השחקנים של תיאטרון גשר ב-15 השנים האחרונות ופעיל בארגון "משפחתי", הפועל להנכיח ילדים ממשפחות להט"ביות בישראל.