"הקהילה מקדשת נעורים, התחושה היא שאחרי גיל 50 הופכים לשקופים"

מה הופך את ההזדקנות בקהילה הגאה לחוויה שונה מזו של הטרוסקסואלים?

בדומה להטרוסקסואלים, גם להט"בים חשופים לגילנות, כלומר לדעות קדומות ולאפליה על רקע גיל, ולעיתים גם להפנמה של מסרים שליליים על הזדקנות. אלא שאצל להט"בים הגילנות מגיעה לעיתים משני כיוונים: מהחברה הכללית, אבל גם מתוך הקהילה הגאה עצמה. הדבר בולט במיוחד בקרב גברים הומואים, שמתארים לעיתים תרבות שמקדשת נעורים ותחושה שאחרי גיל 50 הם הופכים "שקופים בקהילה" או פחות רלוונטיים.

לצד זאת, להט"בים רבים מתמודדים גם עם לחץ מיעוטים, כלומר עם סטיגמה ואפליה הקשורות לנטייה המינית או לזהות המגדרית שלהם. ההצטברות של גילנות משני הכיוונים, יחד עם לחץ המיעוטים, יוצרת עומס נפשי ייחודי שעלול לפגוע ברווחה הנפשית של להט"בים מבוגרים.

אחד הממצאים במחקר שלך הוא שלהט"בים מבוגרים מושפעים יותר מיחס מזלזל כלפי גיל. האם מדובר ביחס מהחברה הכללית או שגם בתוך הקהילה הגאה?

כן. לצד גילנות שקיימת בחברה בכלל, חשוב להכיר בכך שגם בתוך הקהילה הגאה, ובמיוחד בקרב גברים הומואים, יש לעיתים אידיאליזציה מוגברת של נעורים, של גוף צעיר ושל מראה חיצוני. כתוצאה מכך, חלק מהלהט"בים המבוגרים מתארים תחושה שעם העלייה בגיל הם נעשים פחות נראים או פחות רצויים.

אפשר להבין את התופעה גם בהקשר ההיסטורי. במשך עשרות שנים, כאשר זוגיות חד-מינית לא זכתה להכרה והמפגשים בין להט"בים התקיימו לעיתים קרובות במחתרת, המראה החיצוני והמיניות תפסו מקום מרכזי יותר ביצירת קשרים. כיום המציאות שונה במידה רבה, אבל חלק מהנורמות הללו הופנמו ועדיין מלוות את הקהילה. אני חושב שהאתגר כיום הוא להרחיב את המודל של מה נחשב מושך ובעל ערך, ולצד החשיבות של מיניות בריאה, לתת מקום גם להיבטים נוספים החשובים בקשר משמעותי בין אנשים.

מה אנחנו יודעים כיום על הרצון בזוגיות, הורות והקמת משפחה בקרב להט"בים? למה הרבה להטב"ים מתארים שמאתגר למצוא זוגיות?

המחקרים מראים באופן עקבי שלהט"בים רוצים במידה רבה זוגיות, אהבה, יציבות והקמת משפחה. במחקרים שערכנו לאורך השנים מצאנו שלהט"בים בישראל אף מביעים רצון גבוה יותר להיות הורים בהשוואה ללהט"בים במדינות אחרון כגון ארצות הברית, אנגליה ופולין.

עם זאת, הדרך למימוש הרצונות האלה עשויה להיות מורכבת יותר. חלק מהלהט"בים גדלו עם מסרים שליליים, כמו הטענה שלהט"בים אינם יכולים לקיים זוגיות יציבה או שלא יהיו הורים טובים כי "ילד צריך אבא ואמא". גם אם הם אינם מאמינים במסרים האלה באופן מודע, וגם אם מחקרים מפריכים אותם באופן עקבי, הם עלולים לחלחל ולהשפיע על תחושת המסוגלות ועל הביטחון העצמי. בנוסף, חסמים משפטיים, כלכליים ובירוקרטיים סביב הקמת משפחה הופכים את הדרך להורות למורכבת יותר.

לגבי מציאת זוגיות, חשוב לומר שזהו אתגר שמאפיין כיום רבים, לא רק להט"בים. יחד עם זאת, כאשר מאגר ההיכרויות קטן כי החיפוש מוגדר לפי רדיוס מיקום, ולעיתים קיימים גם חששות מוגברים מדחייה או מסטיגמה, החיפוש אחר זוגיות עשוי להיות מורכב עוד יותר.

עד כמה אפליקציות ההיכרויות והרשתות החברתיות שינו את הדרך שבה הקהילה יוצרת קשרים ואינטימיות?

אפליקציות ההיכרויות והרשתות החברתיות שינו מאוד את הדרך שבה אנשים נפגשים. הן יצרו הזדמנויות שלא היו קיימות בעבר ואפשרו לאנשים רבים להכיר בני ובנות זוג שלא היו פוגשים אחרת. מצד שני, ריבוי האפשרויות עלול ליצור תחושה שתמיד מחכה התאמה טובה יותר בקליק הבא. לפעמים זה מקשה לעצור, להשקיע בקשר שנמצא מולך ולאפשר לו להתפתח לאורך זמן. בנוסף, חלק מהאפליקציות, במיוחד כאלה שמיועדות בעיקר למפגשים מיניים, עלולות אצל חלק מהאנשים לחזק את ההפרדה בין מיניות לבין אינטימיות. כששני העולמות האלה מתנתקים זה מזה, המעבר ממפגש לקשר זוגי משמעותי עלול להפוך למאתגר יותר.

מהם הנושאים המרכזיים שמעסיקים כיום להט"בקים שפונים לטיפול פסיכולוגי?

הרבה מהלהט"בים שפונים לטיפול מגיעים עם אותם נושאים שמעסיקים את כלל האוכלוסייה: חרדה, דיכאון, זוגיות, משפחה, הורות, משברי חיים, התלבטויות סביב קריירה ואובדן. יחד עם זאת, עבור חלקם יש גם התמודדות נוספת עם "לחץ מיעוטים", כלומר חוויות מתמשכות של סטיגמה, דחייה, אפליה, קשיים בקבלה עצמית וחשיפה עצמית או הפנמה של מסרים הומופוביים או טרנספוביים על הזהות שלהם. בנוסף, בגלל הלחצים המתמשכים הללו, אנחנו רואים בקהילה הגאה בולטות גבוהה יותר של קשיים כמו שימוש בחומרים ממכרים, התמכרויות ואובדנות.

זו גם הסיבה שחשוב לקיים מעבדה ייעודית לחקר הפסיכולוגיה של להט"בים. במשך שנים רבות הקהילה כמעט שלא הייתה מיוצגת במחקר הפסיכולוגי, ולכן ידענו מעט מאוד על הצרכים שלה. המחקר מאפשר לנו למפות לא רק גורמי סיכון, אלא גם גורמי חוסן, להבין אילו תהליכים מקדמים בריאות נפשית, כיצד ניתן להתאים טוב יותר את הטיפול הפסיכולוגי, ולספק בסיס מדעי להכשרת אנשי מקצוע ולעיצוב מדיניות.

מה אנחנו יודעים כיום על ילדים שגדלים במשפחות עם הורים להטב"קים? האם יש שוני באופן שבו הם גדלים?

כיום כבר יש עשרות שנים של מחקר, והמסר שעולה בצורה עקבית הוא ברור: ילדים שגדלים במשפחות עם הורים להט"בים אינם שונים מילדים שגדלים במשפחות הטרוסקסואליות מבחינת ההתפתחות הרגשית, החברתית או הקוגניטיבית שלהם. מה שמשפיע על רווחת הילדים הוא לא המגדר או הנטייה המינית של ההורים, אלא איכות ההורות, איכות הקשר המשפחתי והסביבה שבה הם גדלים.

בחלק מהמחקרים אף נמצאו יתרונות מסוימים, כמו תפיסות פחות סטריאוטיפיות של תפקידי מגדר או מדדים מסוימים של הסתגלות, אך המסר המרכזי הוא שאין כל עדות לכך שילדים במשפחות להט"ביות מתפתחים פחות טוב. גם אנחנו במעבדה ערכנו מחקר שהשווה בין משפחות עם אימהות לסביות, משפחות עם אבות הומואים שהפכו להורים באמצעות פונדקאות ומשפחות הטרוסקסואליות. מצאנו שלא היו הבדלים ברוב מדדי ההסתגלות של הילדים, ובחלק מהמדדים אף נמצא כי ילדים שגדלו במשפחות להט"ביות הפגינו פחות בעיות התנהגות.

אחרי שנים של מחקר ועבודה קלינית עם הקהילה, מהו אחד המיתוסים המרכזיים לגבי להט"בקים שהמחקר שלך סייע להפריך?

אחד המיתוסים שהמחקר שלי סייע להפריך הוא שלהט"בים פחות מעוניינים בזוגיות, במשפחה ובהורות. במשך שנים הייתה תפיסה שגויה שלפיה זוגיות חד-מינית היא מטבעה פחות יציבה או שפחות מתאימה להורות. המחקרים שלנו, לצד מחקרים רבים אחרים בעולם, מראים בעקביות שלהט"בים רבים רוצים זוגיות, אהבה, משפחה והורות. כאשר יש הבדלים, הם בדרך כלל אינם נובעים מהיעדר רצון, אלא מחסמים חברתיים, משפטיים וכלכליים. למשל, המחקרים שלנו מראים כיצד עצם הציפייה להיתקל בסטיגמה סביב הורות עלולה להפחית מוטיבציות להורות, עוד לפני שאדם בכלל מתחיל את המסע להקמת משפחה.

מה הכי הפתיע אותך בקהילה כחוקר?

אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי כחוקר הוא עוצמת החוסן של הקהילה. למשל, כשחוקרים להט"בים מבוגרים, קל להניח שהם יהיו פחות מאושרים או יותר מדוכאים בגלל שנים של סטיגמה, אפליה וגילנות. ואכן, יש גורמי סיכון ברורים, כמו גילנות כפולה או בדידות. אבל המחקרים שלנו מראים שוב ושוב גם את הצד השני של המטבע. רבים מהלהט"בים המבוגרים בנו לאורך השנים "משפחות מבחירה", כלומר רשתות של חברים קרובים שמעניקות תמיכה רגשית עמוקה ולעיתים ממלאות תפקיד דומה לזה של המשפחה.

בנוסף, נראה שההתמודדות המתמשכת עם סטיגמה סביב הנטייה המינית או הזהות המגדרית סייעה לחלקם לפתח גמישות נפשית ויכולות הסתגלות, שמסייעות להם להתמודד גם עם אתגרי ההזדקנות. מבחינתי, זה אחד המסרים החשובים ביותר: לצד הקשיים, חשוב לא פחות לזהות את מקורות החוסן והכוחות שמאפשרים לאנשים לחיות חיים טובים, מספקים ובעלי משמעות.

המושג "לחץ מיעוטים" מלווה את המחקר הלהט"בי כבר שנים. האם הוא עדיין רלוונטי גם עבור מי שחי בתל אביב, עובד בהייטק ומרגיש שהוא כבר התקבל על ידי החברה?

הוא בהחלט עדיין רלוונטי. אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שלחץ מיעוטים קיים רק במקומות שמרניים או אצל מי שעדיין לא יצא מהארון. בפועל, לחץ מיעוטים אינו מתייחס רק לאירועי אפליה גלויים, אלא גם לעומס המצטבר של חיים בחברה שבה עדיין קיימים סטיגמה ודעות קדומות.

גם מי שחי בתל אביב, עובד בהייטק ומרגיש מקובל, יכול לשאול את עצמו: האם בטוח להחזיק ידיים ברחוב? איך יגיבו כשאספר על בן או בת הזוג בעבודה? האם כשיגיע שלב ההורות אתקל בחסמים שלא קיימים עבור זוגות הטרוסקסואלים? כשהלחצים האלה מצטברים לאורך זמן הם עלולים להשפיע על הבריאות הנפשית.

חשוב גם לזכור שהמציאות בישראל אינה אחידה. לצד התקדמות משמעותית בקבלה החברתית, אנחנו עדיין רואים בדוחות הלהט"בופוביה ובמחקרים על מקומות עבודה שאפליה, סטיגמה ובריונות כלפי להט"בים עדיין קיימות, ולעתים בעוצמה רבה. לכן, גם כאשר אדם חי בסביבה שנראית מקבלת, לחץ המיעוטים לא בהכרח נעלם. זו בדיוק הסיבה שחשוב להמשיך לקדם שוויון זכויות, ייצוג ונראות, כדי שהקבלה לא תהיה תלויה במקום המגורים או בסביבת העבודה, אלא תהיה חלק בלתי נפרד מהחברה כולה.

מה אנחנו יודעים כיום על בדידות בקהילה הגאה, במיוחד בגילאים מבוגרים יותר?

המחקרים בהחלט מצביעים על כך שבדידות היא אחד האתגרים המשמעותיים של ההזדקנות בקהילה הגאה. חלק מהלהט"בים המבוגרים גדלו בתקופה שבה זוגיות חד-מינית לא זכתה להכרה חברתית או משפטית, ולכן הסיכוי שלהם להיות נשואים או להקים משפחה עם ילדים היה נמוך יותר. בנוסף, חלקם חוו לאורך החיים דחייה מצד המשפחה או אפליה מתמשכת, שעלולות להגביר את הסיכון לבדידות בגיל מבוגר.

עם זאת, חשוב לא לצייר תמונה חד-ממדית. לצד גורמי הסיכון, המחקרים שלנו מראים גם מקורות משמעותיים של חוסן. רבים מהלהט"בים המבוגרים הצליחו לאורך השנים לבנות מערכות יחסים קרובות ורשתות תמיכה משמעותיות, ולפתח יכולות הסתגלות המסייעות להם להתמודד עם אתגרי ההזדקנות.

האם מצבם של להט"בים בישראל באמת משתפר או שאנחנו בעיצומו של מאבק מחודש?

המחקרים מציירים תמונה מורכבת. מצד אחד, אין ספק שבעשורים האחרונים חלה התקדמות משמעותית. יש יותר נראות של להט"בים במרחב הציבורי, יותר משפחות להט"ביות, יותר ייצוג בתקשורת, ורבים מרגישים חופשיים יותר לחיות את חייהם בגלוי מאשר בעבר. גם הדור הצעיר גדל במציאות שונה מאוד מזו שבה גדלו להט"בים לפני 30 או 40 שנה.

מצד שני, מחקרים וסקרים מהשנים האחרונות, לצד דוחות עדכניים על להט"בופוביה, מראים שסטיגמה, אפליה ואלימות כלפי להט"בים עדיין קיימות ושכיחות מאוד. בנוסף, יש לא מעט להט"בים שחווים אי-ודאות סביב סוגיות של שוויון זכויות, הורות ותחושת הביטחון שלהם במרחב הציבורי. לכן, לצד תחושת ההתקדמות, יש גם תחושה של פגיעוּת ושל צורך להמשיך להגן על הישגים שכבר הושגו. אפשר להכיר בהתקדמות המשמעותית שנעשתה ובו בזמן להבין שהדרך לשוויון מלא ולתחושת ביטחון עבור כל להט"ב בישראל עדיין ממש לא הושלמה.

פרופ' גבע שנקמן לכברג, פסיכולוג קליני. ראש מעבדת LGBTQ+ Psychology. ביה"ס דינה רקנאטי לרפואה, אוניברסיטת רייכמן.