>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

שגב אפריאט  (צילום: תומר ושחר צלמים)
דברו עם מישהו, אל תשמרו בבטן. שגב ישראל אפריאט | צילום: תומר ושחר צלמים
אור הזרקורים של התקשורת מופנה בעיקר כלפיי לכתו מן העולם של ראש ממשלת ישראל אריאל שרון ז"ל, וזה מובן. אבל הייתי מצפה שבמהדורת חדשות של שעה, יתנו לפחות דקה וחצי על המקרה שלא רבים שמעו עליו – בחור בן 26 התאבד זמן קצר אחרי שפרסם סטאטוס בפייסבוק שהבהיל מאד את חבריו – ובצדק. "אני לא רוצה להיות יותר סיבה לבושה שלכם” כתב בין היתר, ומיד לאחר מכן שם קץ לחייו. כעבור שעות הודיעה המשפחה בצער על מותו של הצעיר.

בכל שנה שמים מאות להטבפא"קימיות קץ לחייהם. לפעמים הכל נראה כשורה כלפיי חוץ. המשפחה מנסה אומנם לתמוך ולגלות הבנה, החברים צוחקים ביחד. אבל את נבכי נשמתו של אדם, וחוויות אישיות שלו – איש לא יוכל לראות. זה יכול להיות הטריגר הכי קטנה לנפש שמלכתחילה פצועה מעצם ההבנה והגילוי העצמי, לעתים. זה לא תמיד נעים לגלות על עצמך שאתה הומו, לסבית, בי או טרנס.

מכיר את זה אישית, גם אני ניסיתי בעצמי

כשאני שומע על המקרים האלה, זה מחזיר אותי לכיתה ט', בימים שאהבתי את ת'. זה קרה יום אחד בשיעור ספורט. כולם נחלקו לשתי קבוצות של כדורגל ואני נשארתי בחוץ. התיישבתי מהצד וראיתי אותם רצים. ופתאום, משום מקום, הוא פשוט נראה לי יפה כל כך. העיניים שלי צדו רק אותו במשך כל המשחק. זה הפחיד אותי. לקחתי את התיק שלי, הלכתי הביתה בלי אישור, ופשוט בכיתי אל הכרית במשך שעות, עד שנרדמתי.

לימים סיפרתי על כך ל-א', ידידה קרובה שלי דאז, והיא ניסתה לחבק ולהבין ככל שרק יכלה. אבל המחנק, אוי, המחנק הזה, של לאהוב מישהו שאתה כביכול לא אמור לאהוב. כאדם מאמין, כעסתי על אלוהים. לא מצאתי את ההיגיון לכעוס על התרבות שלימדה אותי שהחיים סובבים סביב האהבה ושבלעדיה אין לנו סיבה לחיות.

ערב אחד, החלטתי שאם אני לא יכול להשיג אותו, אין לי סיבה לחיות. וכי מה כבר יש לחיים האלה להציע לי? כלום. מי בכלל חשב על העתיד – שירות צבאי, עבודה, קריירה, הגשמה עצמית. אם בריטני אומרת ש"הבדידות שלי הורגת אותי", בריטני צודקת. זה מה שהיה אז.

שגב אפריאט  (צילום: תומר ושחר צלמים)
מצא סיבה טובה לחיות. אפריאט | צילום: תומר ושחר צלמים

בתחילה חשבתי על איך אעשה את זה. לבסוף החלטתי לקחת חופן כדורים גדול ולברוח בלי שישימו לב. ללכת לעשות את זה בשקט. כתבתי מכתב ארוך שמסביר שאני לא שווה לחיות, ושמתי אותו בכיס. כדי שכשימצאו אותי – ידעו. הלכתי לבדי, נסער אבל משדר רוגע, וברחתי לאחד היערות שליד בית שמש, עיר מגוריי.

בחרתי מיקום שידעתי שלא יראו אותי, אבל אם יחפשו – ימצאו בקלות. הבטתי בכדורים. היו שם אולי מאתיים. אני בלעתי כשלושים. לאחר מכן התחלתי לבכות. פתאום לא רציתי למות. פתאום ביקשתי מהאלוהים שאני כועס עליו כל כך שיבטל הכל, יציל אותי וישכיח את מה שקרה. לא קישרתי את זה לכך ש-30 כדורים מהסוג ההוא לא עושים בקושי דבר. אומנם בטווח הקצר הרווחתי יומיים חופש מהלימודים בגלל כאבי בטן, אבל בטווח הארוך הרווחתי גילוי עצמי מוחשי, הבנה גדולה על משמעויות נוספות לחיים, ומשפט אחד מאותה א' שמלווה אותי עד היום, כי סיפרתי לה גם על זה: "אם אלוהים לא נתן לך למות – זה סימן שיש לך סיבה טובה וגדולה לחיות. תחכה".

יש עם מי לדבר, אל תוותרו לעצמכם, אל תוותרו על עצמכם

ניגשתי בעצתה ליועצת וסיפרתי לה הכל. שירותי הרווחה התערבו וההורים גם. סיפרתי הכל – אבל לא על עצמי. לא הייתי מוכן לגלות להורים שלי דבר. רק ליועצת, ורק לאחר שהראתה לי בספר איפה כתוב שאסור לה לגלות, והיא הבינה. יום למחרת הכניסו לבית הספר שלנו באופן פרטי מערכי שיעורים על הומוסקסואליות. שאר המגדרים והזהויות המרכיבות את הקהילה הגאה לא היו שם. אני עצמי לא ידעתי על קיומם.

שגב אפריאט  (צילום: תומר ושחר צלמים)
שינה את תמונת הפרופיל שלו כאות הזדהות | צילום: תומר ושחר צלמים

היום אני אומנם במקום אחר לחלוטין ובהחלט מרגיש שאני מגשים את עצמי. אבל אני יודע שאיפשהו ישנם בני נוער ובוגרים שמרגישים שאין להם מקום בעולם הזה. אוי לי על החברה שבה אנו חיים, שממשיכה להציג "הומו" כבדיחה, או מבליטה את ה"הומו" כאילו אין מגדרים נוספים שגם להם מגיע הכבוד שלהם. אוי לנו על שאנחנו לא מצליחים לראות בזמן את מה שחברים שלנו עומדים לעשות לעצמם – אבל אל לנו להאשים עצמנו.

אני מתחנן מאותם אנשים – פנו לעזרה. יש כל כך הרבה עם מי לדבר. מערכות בריאות הנפש, וארגוני הקהילה יעמדו לשירותכם. פנו לעזרה – אפילו אם זה לדבר רק עם חבר אחד קרוב. אפילו אם זה לכתוב ביומן – אל תשמרו בבטן. יש כל כך הרבה בשביל מה לחיות. יש לנו עולם מלא בהזדמנויות ומדינה מלאה בחוויות שטרם גילינו עשירית מהן. ואני יודע – אתם אולי חושבים שזה לא שווה את זה – אני יכול לומר לכם שאתם טועים, ושכדאי לכם לנסות.

שגב אפריאט  (צילום: תומר ושחר צלמים)
כיום עוזר לאחרים במסגרת עמותת "שורשים של נתינה" למען ניצולי שואה | צילום: תומר ושחר צלמים

הורים, הילד בסך הכל שונה

ומילה אחרונה להורים: מרביתכם מקבלים בתדהמה, בוכים ומצערים את לכת גוזלם. אני יודע שלפעמים זה קשה לכם לדעת שהבן או הבת שלכם שונים, אבל הם עדיין הילדים שגידלתם, עם אותם ערכים ואותו המוסר. הם לא פושעים, הם לא גנבים, הם לא אנסים, הם פשוט להטבפא"קימיות. חבקו אותם, הקשיבו להם, שאלו אותם, התערבו. תנו להם מרחב ומנוחה – אבל אל תישארו אדישים. במיוחד בשבילכם קם ארגון תהל"ה, שמבין כל ארגוני הלהטבפא"ק, עליו אני הכי מברך. יש לכם מקום, לקבל את החיבוק שלכם. אל תתביישו לפנות – הם כאן בשבילכם.

הכותב הוא מארגן מחאת הקהילה בבית שמש בנובמבר 2013, מייסד ומנהל עמותת "שורשים של נתינה – למען ניצולי השואה בישראל"

>> מדריך יציאה מהארון

>> הורים לילדים גאים. שיש לכם שאלה?

קו תמיכה: יש עם מי לדבר - האגודה. 03-6205591

אתר תהל"ה לתמיכה בהורים לילדים גאים http://www.tehila.org.il. מוקד ארצי לתמיכה - 09-8855822