במשך שנים ארוכות מדי נכנעו ארגוני הקהילה הגאה בישראל לנרטיב ולקו המנחה של ארגוני הקהילה הגאה ברחבי העולם בנוגע לישראל. הרצון המתמיד של להט"ב לעמוד לצידם של "הטובים" בדרכם לאיחוד המאבקים הכולל של כל קבוצה מוחלשת או מדוכאת עיוור אותם, והכתיב מאז ומתמיד נרטיב אנטי-ישראלי: ישראל, המעצמה הלבנה המדכאת, אל מול הפלסטינים המדוכאים. ארגוני קהילת הלהט"ב בישראל התעלמו שנים מהדגלים האדומים באשר לטוב ליבם של ארגוני זכויות הקהילה הלהט"בית העולמית, עד אשר אי אפשר היה יותר להתעלם ממה שמסתתר מאחורי הנרטיב האנטי-ישראלי.
בבוקר ה-7 באוקטובר גילתה הקהילה הישראלית כי העמיתים ברחבי העולם לא עומדים לצידה. ארגוני להט"ב מכל רחבי העולם - מאוסטרליה, דרך אסיה ואירופה ועד אמריקה - נותרו אילמים לנוכח האסון שנפל על ישראל ולא סיפקו גינוי ברור לארגון הטרור חמאס שביצע את הטבח ביישובי העוטף. מילא זה, ארגונים רבים הצטרפו בבת אחת ובקול תרועה רמה לצד גורמים פרו-פלסטיניים, אנטי-ישראליים, אנטישמיים ולעיתים להט"בופוביים בקריאה להחריב את ישראל והחיים בתוכה.
כדאי להבדיל בין קריאה ופעילות פרו-פלסטינית לבין אנטי-ישראלית. ארגוני קהילת הלהט"ב בישראל עמדו במשך שנים בקו הפרו-פלסטיני, מתוך אמונה כי הדבר הולם ואף הכרחי: קהילה שנלחמת על זכויותיה תומכת בזכויות אדם של קהילה מדוכאת, לפי הגדרתם, ובעד שוויון זכויות מלא. אך הצורך להיטמע בתוך ארגוני הקהילה העולמית עיוורה את ארגוני הקהילה הישראלית. כנראה שארגוני הקהילה הישראלית האמינו כי כאשר הם מצטרפים לקריאת עמיתיהם מעבר לים, הקריאה היחידה הייתה ועודנה שחרור הפלסטינים מידי ישראל בעזה ובגדה המערבית.
אך לא כך היה במציאות, והסימנים היו שם מאז ומתמיד. אירוע בולט שמוכיח שכך הייתה כוונת ארגוני הקהילה העולמית מאז ומתמיד התרחש בשנת 2017, אז משתתפים יהודים באירוע גאווה בשיקגו נתבקשו על ידי המארגנים להוריד דגלי גאווה עם מגן דוד משום שהנוכחות שלו באירוע גרמה "לאנשים להרגיש לא בטוחים".
אירוע דומה התרחש בשיקגו שנה קודם לכן, אז מאות מפגינים אנטי ישראליים התפרצו לאירוע של Wider Bridge, ארגון אמריקאי-ישראלי יהודי להט"בי, במהלך הכנס השנתי של הארגון בנוגע לזכויות להט"ב, בהשתתפות נציגים מהבית הפתוח לגאווה וסובלנות בירושלים. המוחים מנעו מדוברים ישראלים ויהודים לדבר, תוך כדי שימוש בסלוגנים "היי היי, הו הו, הציונים חייבים ללכת".
חשוב לציין כי אותו אירוע שפוצץ על ידי המפגינים האנטי ישראליים לא היה אירוע "פינקוושינג", כפי שטענו המוחים, אלא אירוע שבו הקהילה הירושלמית ביקשה לדון בפיגוע שהתרחש שנה קודם לכן במצעד הגאווה בעיר על ידי הרוצח ישי שליסל, שהתפרץ למצעד ורצח בדקירות סכין את שירה בנקי ז"ל. התגובה של ארגוני הקהילה בישראל לשני האירועים הללו הייתה רפה עד לא קיימת.
גם היום רבים מארגוני הקהילה הגאה ברחבי העולם שמצטרפים לקריאות שמשמעותן השמדת ישראל. "אנחנו תומכים באינתיפאדה כוללת נגד ישראל" ו"מהנהר ועד הים פלסטין תשוחרר" ברורים מאוד במשמעותם לכל בר דעת בישראל, אך ארגוני הקהילה בעולם והפעילים שלהם לא באמת מפנימים זאת, זאת משום שבמשך שנים לא זכו לשום הסבר או מענה בידי חבריהם ועמיתיהם מהארגונים הישראלים.
במקום להתייצב לצד ישראל ולספק קונטרה ראויה בקונפליקט הסבוך ממילא, ארגוני הקהילה יישרו קו או יותר מכך - השתמשו במונחים המשמשים את הקהילה האנטי-ישראלית למאבקים פנים ישראליים. מקרה כזה אירע ב-2016, אז משרד החוץ החליט, באופן תמוה, על צביעת מטוס בצבעי דגל הגאווה כדי להטיס תיירים לאירועי הגאווה בתל אביב ולקיים בו חתונה גאה. ארגוני הקהילה זעמו על היוזמה ויישרו אז קו: "ישראל משתמשת בזכויות קהילת הלהט"ב למטרות תעמולה", כפי שהגדיר זאת בזמנו אייל גרוס, פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומי ששימש בעבר כיועץ המשפטי של האגודה למען הלהט"ב, במאמר שפרסם ב"הארץ" בתגובה להחלטה וצוטט רבות על ידי ארגונים אנטי-ישראליים.
ההתייצבות לצד הנרטיב העולמי נבעה ככל הנראה לא רק מטבעו של מאבק חברתי, אלא גם מתוך פחד להיתפס בתור "סוכני תעמולה ישראלית" או כמי שמבצעים "פינקוושינג" עבור ממשלת ישראל. כך קרה שהצד הישראלי בקונפליקט, לרבות תפקידו של חמאס בדיכוי הפלסטינים ובפרט הלהט"ב שבהם, לא זכה למקום ראוי בשיח הקווירי העולמי והוא כמעט תמיד התיישר לנרטיב הפלסטיני, מופרך ככל שזה נשמע.
ייתכן ואותו פחד התעורר לא רק בגלל התגובות האפשריות של הקהילה העולמית, אלא גם מפוליטיקה פוליטית פנים-ישראלית. ארגוני הקהילה הישראלית לא רצו לתת קלף חשוב לממשלת ישראל, שהייתה מתעלמת מהם במשך שנים רבות, אך בו זמנית מציגה ומתגאה בעולם בחיי קהילה תוססים, שהתאפשרו רק בזכות הפעילות והקול של אותם ארגונים. עם זאת, בעת הצורך התקשו ארגוני הקהילה לשים את המחלוקות והפערים האידיאולוגיים בצד, וכשלו להציג את הקול הישראלי והתמונה המלאה והמורכבת בעולם הגאה.
אסור שהאירועים האחרונים מול קהילת הלהט"ב בעולם תוריד את הרוח והאמונה שלנו, וכעת הגיע הזמן שקהילת הלהט"ב הישראלית תתאחד על כל גווניה ותפעל, ביחד, להתכונן למשימה הגדולה הבאה שלה. המלחמה בעזה ותגובות הקהילה הגאה העולמית הוכיחו לנו, הלהט"ב הישראליים, שביום שאחרי המלחמה תהיה זו הקהילה הגאה בישראל שתצטרך להוביל את הקהילה העולמית, שאיבדה את דרכה מזמן בתוך פוליטיקת הזהויות.
זו נראית כמו משימה גדולה, אבל עבור הקהילה בישראל הדבר יהיה טבעי. אני מכיר טוב מדי את תחושת הבדידות הקשה שעולה בך מול צונאמי של אנשים המתנגדים לדעתך. נתקלתי בזה חדשות לבקרים כאשר הובלתי משלחות לאורך השנים ודיברתי על ישראל באור חיובי. הואשמתי בכך שאני "מלבין" את ישראל וממשלתה.
חייבים להתחיל להבדיל בין שיח על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שבה צעדים חיוביים שצריכים להתבצע עבור קהילת הלהט"ב וכל מיעוט ישראלי אחר, לבין שלילת זכות קיומה של המדינה מהמפה. במאבק הזה, ארגוני הקהילה הגאה בישראל חייבים לחשב את מסלולם מחדש ולהתחיל לפעול במרץ: המשך מאבק הקהילה הגאה בישראל על זכויות מלאות ותמיכה בישראל בזירה הבינלאומית, בלי הסתייגויות או התנצלויות.
פעיל הלהט"ב האיטלקי ד"ר יורי ג'ינוואנה, נשיא הארגון הלהט"ב האירופי "להט"ב ליברלים עבור אירופה", נעצר בעבר על ידי הרשויות ברוסיה על רקע מחאת הלהט"ב במוסקבה ב-2017 והוא מדבר רבות על עמידתו האיתנה לצד ישראל והקהילה היהודית במאבקים שלה, לרבות מול ארגוני הקהילה באירופה.
בשיחה עמו ציין ג'יוואנה בפניי כי עמדתם של ארגוני הלהט"ב באירופה ובצפון אמריקה בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני היא עמדה מופשטת, אשר מנסה לחבר את המאבקים לשיח המוכר להם ועיקרו - "אוכלוסיה חזקה מול אוכלוסיה מוחלשת", "קהילה פריבילגית לבנה אל מול קהילה מדוכאת חומה או שחורה", וכי על פי רבים מארגוני הקהילה הגאה "הקהילה היהודית לא נתפסת כקהילת מיעוט, אלא כקהילה בעלת פריבילגיה יהודית".
במענה לשאלה מה על ארגוני הקהילה הישראלית לעשות על מנת להציג את הצד שלהן, ד"ר ג'יוואנה לא התיימר לתת עצות, אלא הדגיש את החשיבות של "נוכחות משמעותית בפאנלים גאים בינלאומיים ו"צירוף המאבק הלהט"בי הישראלי למאבק העולמי", זאת משום שנוכחות ישראלית כמעט ולא הייתה בו. "דרך כך תוכלו לעצב שיח שבו הצד הישראלי לא נמחק, אלא מוצג כפי שהוא על כל המורכבויות שבו, מורכבויות שרבים מהקהילה הגאה מחוץ לישראל לא מבין או מסרב להכיר בהן".
בשיח דומה שהתנהל מול גורם בכיר בארגוני הקהילה הגאה היהודיים בארה"ב, ומי שהיה בקשר רב עם מקביליו הישראליים אך ביקש להישאר אנונימי, עלתה הטענה כי הארגונים הישראלים במשך שנים לא הבינו מדוע לצד המאבק הלהט"בי, ארגוני הקהילה הגאה היהודיים בארה"ב שמים דגש גם על קידום ישראל בשיח המקומי.
"הבועה הזאת התפוצצה להם בפנים ב-7 באוקטובר, כאשר הם הבינו שבשל חוסר המעש שלהם הצד הישראלי לא נשמע כיום מול אותם ארגונים", הוא אמר. "הם העדיפו להישאר על הגדר ולדבר בשיח כללי שלא כולל את ישראל, מכיוון שבמהלך בעבודה היומיומית הם עובדים עם רבים מהקהילה הערבית הגאה. ארגונים כמו איגי, הבית הפתוח בירושלים או האגודה למען הלהט"ב לא רצו לגרום להם להירתע משיתוף פעולה כתוצאה מפעילויות הסברה ישראליות".
לעומת זאת, טרי האריס-גרגורי, מי שהיה בעבר מנכ"ל הארגון הגאה wider Bridge ועובד כיום כמנכ"ל Jewish Community Relations Council בסן פרנסיסקו, סבור כי "אחת ממטרות הקיום של ישראל היא להיות מקלט בטוח והמגן של הקהילה היהודית בעולם. מי הולך למלא את המטרה הזאת עבור להט"ב יהודים בעולם אם לא ארגוני הקהילה הגאה בישראל? זו המחויבות שלהם". עוד הוסיף האריס-גרגורי בשיחה כי "המחויבות של יהדות התפוצות היא לא רק לקדם שיח פרו אמריקאי-ישראלי, אלא גם לקדם ייצוג, נראות ומשאבים לארגוני הקהילה בישראל".
נדמה שגם מעבר לים מאמינים כי התנהלות של ארגוני הקהילה בישראל לוקים בחסר. מצד אחד, נדמה שאותם ארגונים יודעים להגיע למקביליהם הבינלאומיים, ובפרט אלה היהודיים, על מנת לזכות במשאבים או תמיכה בפעילותם בארץ, אך מצד שני, בעת שאותה קהילה בדיוק עומדת בפניי צונאמי של אנטישמיות וקריאה להשמדתם, הקהילה שאמורה להגן עליהם ולהיות שם למענם נעלמה מהשיח.
הגיע הזמן להתנער מהקונספציה ששלטה על ארגוני הקהילה הגאה בישראל ולשנות כיוון - גם אל מול קהילת הלהט"ב הערבית, שרבים ממנה כיום פונים אל עבר ארגון "אלקאוס", ארגון פלסטיני להט"בי שפועל בתוך ישראל ומשתמש ברטוריקה נגד קיומה, כמו ההתייחסות של הארגון לחיפה כעיר כבושה. אותם להט"ב פלסטינים פונים אל ארגון "אלקאוס" לא רק בשל חוסר המענה של ארגוני הקהילה הישראליים לקהילה הערבית, אלא גם בין היתר בשל אי הנכונות של אותם ארגונים לעמוד על שלהם.
הדבר אפשרי, אני מנהל אותו כבר שנים כאשר מחד קראתי למימוש זכויות קהילת צד"ל בישראל והתנגדות לממשלה שלא ביצעה דבר לאורך השנים, לבין העמידה האיתנה על זכות קיומה של ישראל. המאבקים הפנים ישראליים הם שלנו, אך אנחנו לא יכולים לנטוש את הזירה הבינלאומית בה קולנו כמעט ולא נשמע. וכן, עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
ג'ונתן אלחורי הוא יועץ לדיפלומטיה ציבורית ופעיל חברתי ישראלי-לבנוני נוצרי וחבר הקהילה הגאה.
אלחורי הקים וניהל את פרויקט המיעוטים של עמותת "מילואימניקים בחזית", הוביל את מערך הדוברות של פורום גיוס העדה הנוצרית עד סגירתו ב-2017. אלחורי משמש כפרשן הקהילה הערבית במספר ערוצי תקשורת מרכזיים, כותב ב-mako גאווה ומרצה בנושא אנשי צד"ל. בנוסף הוא מרצה בנושא שילוב החברה הערבית בתוך החברה הישראלית, והגעתם למוקדי כוח כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. אלחורי הוביל יותר מ-40 משלחות לארה"ב ואירופה ולקח חלק בכנסים בינלאומיים בנושא ישראל.