אחד הגורמים המובילים בארץ ובעולם לפגיעה עצמית ואובדנות בקרב בני נוער הוא הזהות המינית של המתבגר. הרבה לא מודעים לכך, אבל זהות מינית היא אחד מגורמי הסיכון החמורים ביותר לנוער מתבגר בגלל ההקנטות, העלבונות, הנידוי, הבריונות והפגיעות שהם חווים על רקע הזהות המינית שלהם, באופן מזדמן או על בסיס קבוע, על ידי קבוצת בני גילם ועל ידי מבוגרים בבית הספר ומחוצה לו, באופן שמעמיד את המתבגרים במתחים בלתי נסבלים ולא פעם אף בסכנת חיים.
מחקרים רבים ניסו לאמוד את שיעור ההומוסקסואליות בקרב בני הנוער. מרבית המחקרים מדברים על 10% מן האוכלוסייה, אך בגיל ההתבגרות שיעור המתנסים או המפנטזים על התנסויות הומו-ארוטיות של התגפפות, אוננות משותפת, יחסי מין חלקיים או מלאים גבוה בהרבה, ומקיף לעיתים כרבע מאוכלוסיית בני הנוער.
לרוב הם לבד שם במאבק על זהותם וכבודם, בטח בחברות שמרניות ומסורתיות שמוסיפות למורכבות גם פסיקות הלכתיות וטאבואים חברתיים, שמעמידים את המתבגר במערך לחצים הגדול מכפי מידותיו. אסור גם לשכוח שלמרבה הצער, פעמים רבות גם ההורים אינם שם לצידו של המתבגר, או מכיוון שהוא לא חשף אותם ל"סודו", הוא כי הם מודעים ואינם תומכים בו.
מספרים נרחבים אלו של נערים ונערות בגיל ההתבגרות שמבולבלים לגבי זהותם המינית ונתונים בסיכון, צריכים להיות על סדר היום של המחנכים בכיתות, אך המציאות רחוקה מכך מאוד, למרות מאמצים כנים של מטה משרד החינוך ומערך שפ"י. ברוב המוחלט של בתי הספר אין עיסוק מובנה בנושא, ואם יש עיסוק, הוא נקודתי וחסר. יש טענה שדיבור על הנושא מעורר ומעצים את העיסוק בו, ולפיכך צריך להגיב רק על מקרים שצפים על פני השטח, ולא צריך להעיר שדים מרבצם.
בספרון הילדים "דרקון, אין דבר כזה" מאת ג'ק קנט, מתואר ילד שקם בוקר אחד ומגלה דרקון קטן וחביב בחדרו. הוא ניגש להוריו אך הם מתכחשים להימצאות שלו, וטוענים ש"אין דבר כזה דרקון". הדרקון גדל וצומח במימדיו, מתפרס על כל חדרי הבית ומנכיח את עצמו באופן שאי אפשר להתעלם ממנו יותר, אך ההורים ממשיכים להתכחש להימצאותו.
בסופו של דבר הדרקון מפרק את הבית ותולש אותו ממקומו, ורק אז ההורים מסכימים להודות בהימצאותו של דרקון ואף מלטפים אותו בהיסוס, ובתגובה הוא חוזר למימדים קטנים שניתן להכיל. אם נעצום עיניים ונכריז שאין דרקון, הוא לא ייעלם, אלא רק יגדל ויאיים עוד יותר עלינו ועל סביבתנו.
אז מה אנחנו צריכים לעשות?
צריך לקדם שיח על נושא הזהות המינית בשיתוף הגורמים המקצועיים בבית הספר, ולהגיד למתבגרים שיש יותר מדרך אחת להתמקם על הציר של הזהות המינית, וכל בחירה או בחינה של הציר היא טבעית ולגיטימית.
צריך להילחם בכל תוקף באמירות כדוגמת "יא הומו" שנאמרות לעיתים כדבר של שגרה בשיח בין התלמידים. מאחורי ההקנטות ה"תמימות" מסתתרת לא פעם אלימות קשה.
צריך להציע לתלמידים כתובת של אדם משמעותי בבית הספר (מחנכת, יועצת) שיוכל לסייע להם בהתמודדות עם הקשיים הרגשיים והחברתיים שמתלווים למסע בעקבות הזהות המינית.
צריך לתדרך את הנערים על הסכנות ברשת, שמתעצמות מאוד מאוד כאשר הם מנסים למצוא שם יד מושטת שתהיה איתם בקושי ובהתלבטויות. לא פעם היד המושטת היא יד פוגעת ומסוכנת, שמנצלת את מצוקתם של הנערים ומעמידה אותם בסכנות חמורות מאוד.
והחשוב מכל, עלינו לשוב ולומר לתלמידנו שהם פלא, יחידים ומופלאים, שאין כמותם עוד בעולם, ושאנו אוהבים ומקבלים אותם כפי שהם, ונמצאים איתם שם במסע, אם רק יבחרו בכך. כי לפעמים זה כל מה שנדרש.