בשנת 2018 השקיעה המדינה בקהילה הגאה כ-11 מיליון שקלים. הסכום אולי נדמה גבוה, אבל אם נחלק אותו שווה בשווה בין כל הלהט"בים בארץ, הם יוכלו לקנות מגש פיצה - בלי תוספות. זה לא מספק בהתחשב בקשיים הרבים איתם עדיין מתמודדת הקהילה וכדאי לזכור שישנן אוכלוסיות מוחלשות-פחות, הדומות בגודלן, אשר מתוקצבות במאות מיליוני שקלים.
את העובדה שהמצב לא טוב הפנמנו ממזמן כקהילה. כבודו של המאבק המדיני במקומו מונח, אבל למה אנחנו מזניחים, לעיתים קרובות מדי, מוסד מרוחק ומנוכר הרבה פחות, שנמצא במרחק הליכה מהבית - העירייה. בסופו של יום, האקטיביזם המקומי עשוי לסייע לא רק לקהילה המקומית, אלא גם במאבק המדיני למען זכויות הלהט"ב, באמצעות העלאת הנראות, השיח והמודעות, ובייצור סטטוס-קוו חדש והצבת עובדות בשטח.
לאחר הרצח הנורא של שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים ב-2015, ארגנתי יחד עם כמה מדריכים באיגי (ארגון הנוער הגאה, בו הייתי חניך) הדלקת נר נשמה לזכרה. לקראת סוף האירוע, ביקרו אותנו שני חברי מועצת העיר. בתור תלמיד תיכון לא הבנתי אז באמת מי הם, אבל הביקור הותיר בליבי את התחושה המנחמת-מעט שאולי אנחנו לא לגמרי לבד בכאב ובמאבק.
בכיתה י"ב, המדריכה במרכז הנוער העירוני בו התנדבתי, סיפרה על ניסיון להקים קבוצה שתארגן את אירועי חודש הגאווה בעיר. הגעתי למפגש, שם הועלו הצעות רבות לאירועים אפשריים - מערבי שירה ועד פאנל סיפורים אישיים. אבל כשאני הצעתי לתכנן מצעד כהלכתו, נשמעו גיחוכים בחדר. אני עדיין זוכר את אחת הנשים המבוגרות אומרת ש"כפר-סבא לא בשלה למצעד, תנסו אירוע קטן יותר".
אז הסכמנו להתפשר על היקף פעילויות קטן יותר, ואני הייתי בין האחראים על תכנון וביצוע אירועי הגאווה לנוער בעיר. שנה לאחר מכן התגבשה מחדש קבוצת הפעילים ואני לא הסכמתי להתפשר על פחות ממצעד, על אף שרבים מחברי הקבוצה לא האמינו ברעיון. אחרי מספר חודשי עבודה מאומצת, ארגנו והוצאנו לפועל את מצעד הגאווה הראשון באזור השרון והחמישי בגודלו בארץ מבחינת כמות המשתתפים. השפעות המצעד הורגשו בכל רבדי החיים בכפר סבא. היינו עדים לגל יציאה מהארון בקרב הנוער בעיר והשיח הלהט"בי עלה על סדר היום.
הבנתי שהגיעה העת להפוך את הקבוצה הקטנה שהתארגנה לגורם קבוע, משפיע יותר. פניתי לרחל בועז, מתנדבת תהל"ה (עמותת תמיכה בהורים ובבני משפחות הקהילה הלהט"בית), שלקחה חלק פעיל מאוד בקבוצה - והצעתי לה להקים ולנהל ביחד את הפורום הגאה של כפר-סבא. נפגשנו עם מספר גורמים בעירייה והתחלנו לקדם את נושא הלהט"ב בכל מישורי החיים בעיר, בדגש על נראות במרחב הציבורי, חינוך ורווחה.
בזכות ההתמדה והעקשנות של הפורום הצלחנו להוביל שינויים רבים, ביניהם מינויים שונים, כמו עובדת מטעם העירייה האחראית על הקהילה הגאה, עו"ס להט"ב ומחזיקת תיק קהילות במועצת העיר; התאמת טפסי העירייה למשפחות להט"ביות; ולאחרונה גם הקמת בית גאה לקהילה בעיר ובאזור השרון. זהו הבית הגאה החמישי בישראל והראשון שלא ממוקם באחד מארבע המטרופולינים הגדולים בארץ, שיהווה מודל לבתים גאים עתידיים בערים נוספות.
עם הקמת הבית, הצטרפה כפר-סבא לפורום הבתים הגאים, המבצע זה שנים רבות עבודת-קודש בקידום מטרות המאבק הגאה בערים הגדולות. כעת, אנו בכפר-סבא מקדמים גם את נושא ניפוק תעודות משפחה לכלל סוגי המשפחות בעיר דרך העירייה, שצפוי להתחיל להיות מיושם בעתיד הקרוב.
רעיון הכוח והחשיבות של הקהילה הגאה המקומית חדש יחסית. הוא מובל על ידי להט"בים, שלא מוכנים להיכנע לרעיון שהדרך היחידה לקבל מרחב מקבל ומותאם אליהם היא לנטוש את עיר מולדתם ולעבור לתל-אביב. קל ונוח לברוח לעיר הגדולה, ובו בזמן להתלונן על היחס ללהט"בים בשאר הארץ, או על הדעה הרווחת לפיה מקומם של הומואים הוא בתל-אביב בלבד.
אני תומך במעבר של כל אדם הגדל בסביבה שמרנית, שגם עלולה להיות מסוכנת לו, אבל במקביל חשוב להזכיר שהקהילות המקומיות בערים אחרות מוכנות לקבל להט"בים מהגרים בחיבוק; קהילות, שלעומת תל-אביב, הן חזיתות חשובות המאבק הגאה וזקוקות ליותר נראות להט"בית.
קשה להוביל שינוי ולהיאבק בדעות קדומות בערים עם נראות להט"בית נמוכה, שנגרמת בגלל נטישת תושבים. קהילה חזקה היא קהילה מגובשת, אך לא בהכרח קהילה מרוכזת גיאוגרפית. נהפוך הוא. רק נוכחות חזקה של הקהילה הגאה בערים מאפשרת לנו לדרוש ולהיאבק על תקציבים וכוח-אדם במישור המוניציפלי, כמו כל קהילה אחרת.
נכון להיום, בזכות אותם מאבקים מקומיים, הקהילה הגאה בארץ זוכה לתקצוב של מיליוני שקלים נוספים במצטבר, לעשרות תקנים של עובדים סוציאליים המתמחים בקהילה הגאה ועובדי עירייה שמקדמים את נושא הגאווה במרחב העירוני - וכמובן לקביעת עובדות בשטח סביב נושאים חשובים כמו הכרה רשמית במשפחה הגאה וזכויותיה.
הנראות הגאה מתגברת, והמעבר המהיר ממציאות בה רק ארבע ערים מובילות אירועי גאווה, למציאות בה יותר מ-50 רשויות מקומיות מציינות את חודש הגאווה עם אירועים מקומיים, הוא נקודת ציון חשובה בדברי-ימי המאבק הגאה הישראלי.
תוצאה משמחת נוספת של אקטיביזם מקומי היא יצירת המדד הגאה של האגודה למען הלהט"ב, שהאיץ את קידום מעמד הקהילה במרחב העירוני. דירוג הערים על פי איכות יחס העיריות כלפי הלהט"בים בשטחן, מניע אותן לטפס במדד מפני שהן חוששות להצטייר כבלתי-פלורליסטיות. אין לי ספק שהעובדה שהממשלה השקיעה אשתקד מיליוני שקלים נוספים בחיזוק הקהילות הגאות המקומיות, דרך המשרד לשוויון חברתי, הוא תוצאה ישירה של האקטיביזם המקומי.
המאבק הגאה לא שייך רק לאליטה הלהט"בית התל אביבית. המאבק הוא של כולנו - מההומו האילתי עד לטרנסית בקריית-שמונה. באופן אישי, הגירה מכפר-סבא לתל-אביב הרגישה לי כבריחה, ועוררה תחושה דומה לזו שמתעוררת אצל ישראלים רבים, היורדים מהארץ בשביל מילקי זול יותר. שיפור המרחב הציבורי בכל הארץ הוא אחריותינו כקהילה. למזלי, הקהילה הגאה המקומית בכפר סבא לא עומדת לבד. בשנים האחרונות קמו לא מעט קהילות מקומיות, שחלק גדול מהן לקחו השראה מהפעילים של כפר סבא.
נדמה כי הקושי העיקרי העומד בפני קהילות מקומיות בארץ כיום הוא מיפוי הקהילה הגאה בעיר ופעילים פוטנציאליים בה. קל להגיע ללשכת ראש העיר ולדרוש שינוי, אך קשה מאוד לגייס את הקהילה עצמה לטובת אותה המטרה. פעיל יכול להכיר עשרות, אם לא מאות להט"בים, אך רק בודדים מהם יהיו מעוניינים לקחת על עצמם את עול האקטיביזם המוניציפלי. בתור בן הקהילה הגאה, אני חש מחויבות עמוקה לנושא וגאה להילחם על מקומה של הקהילה בעיר שלי. אני קורא לכל מי שיכול להרשות לעצמו ושעתיד המאבק חשוב לו, מבחינת כבוד בסיסי לזכויותיו וזהותו, לא לעזוב את מקום-מגוריו ולהישאר ולפעול למען הקהילה הגאה המקומית. אנא, אל תקבלו את המעבר לתל אביב כברירת מחדל.