הייתי שם בתחילת המאבק של קהילת הלהט"ב, עוד בימים שקראו לנו הקהילה ההומו-לסבית. יצאתי מהארון ביום בו הבנתי שאני לסבית, השתתפתי במצעדים הראשונים בפנים גלויות בזמן שסביבי היו אנשים שהתחבאו מאחורי מסכות, התראיינתי בלי טשטוש, צעקתי מול הבית של עזר ויצמן, התגריתי בשוטרים עוטי הכפפות בוויגסטוק, ביליתי במועדונים, הכרתי את הטרנסיות המיתולוגיות, הייתי חברה בארגון הלסבי-פמיניסטי קל"ף, היו לי חברות שנלקחה מהן המשמורת על הילדים, חברים שלי נפלו כמו זבובים בזמן מגפת האיידס, בניתי זוגיות שנמשכת עד היום, בנינו עסק משותף, הבאנו ילד לעולם, תליתי דגל גאווה בחלון.
אבל היום הנגמ״ש שלכם הוא כבר לא הנגמ״ש שלי. לא רק בגלל שהתחוללה פה מהפכה של ממש ב-40 השנים האחרונות, ולא רק בגלל שעשינו שינוי תודעתי עצום והצלחנו לגבש כוח תקשורתי ופוליטי שעובד לטובתו. גם לא רק מפני שאנחנו קרובים לשוויון זכויות מלא, שאני מאמינה שיגיע בוודאות, ואפילו לא רק מפני שאני מסרבת בכל תוקף שיצמצמו את הזהות שלי לנטייה מינית, כי הזהות שלי מורכבת ורבת פנים.
אני יושבת היום בנגמ"ש אחר - הנגמ"ש של השכונות, של אובדן הזהות היהודית למסתננים מאפריקה, מזרח אסיה ומזרח אירופה. אני יושבת בנגמ"ש של חורבן הקהילות בדרום תל אביב, של כאב ועלבון, של הפקרה ובגידה ושל פחד, זעם וייאוש.
ואתם מטווחים את הנגמ"ש שלי. אתם עומדים מול נשים חרושות קמטים, דור שני ושלישי לבני השכונות, וצורחים עליהם בגרון ניחר "גזעניות, הביתה!". אתם מזלזלים בילדות שחוות הטרדות מיניות ברחובות בדרך שגרה, אתם מכחישים בלגלוג את שנאת הלהט"ב הקשה והאלימה שבתוכה אנחנו חיים בעל כורחנו, אתם מוחקים בבוז את המצוקה של נשים טרנסיות המוטרדות בידי אותם מסתננים. בואו נראה אתכם גברים הולכים מחובקים במדרחוב של נווה שאנן.
במהלך סוף השבוע האחרון איבדתי את מעט החברים שעוד נותרו לי בשמאל הלהט"בי. הם קורסים לתוך מסע ההפחדות של עצמם, מאוימים מיציר דימיונם. הלב שלי נקרע, כי אני מנסה ולא מצליחה לשלוף אותם מתסריטי האימים שרצים בראשם. הרי כל אדם שיעצור לרגע לנשום ולחשוב בהיגיון יבין שאת הפאניקה הזאת בונים ומלבים בעלי אינטרסים, כי להט"ב משמשים כלי משחק, בידי כוחות שהמחשבה על מדינה יהודית עם צביון יהודי דמוקרטי מכניסה אותם לטרפת.
מישהו שאל את עצמו פעם למה ההומו הימני לא מפחד מבן גביר? למה הלסבית הימנית מתחבקת עם אורית סטרוק? למה הטרנסית הימנית, ולא פעם גם הערבייה, שגרה בשכונת התקווה החליטה להצביע לעוצמה יהודית? מה האנשים האלה יודעים שאתם מסרבים להבין? מה הם יודעים על תפיסת עולמם של אנשי הימין, שלא מדברים על זכויות אדם אבל מאמינים בחופש הפרט, ולעולם לא יתערבו במעשיו של אדם בדלת אמותיו, אבל יתקוממו נגד הניסיון לכפות עליהם ועל ילדיהם תורות זרות?
הומופוביה מפוררים במקומות שבהם היא קשה ועיקשת - לא בברים בפלורנטין ולא על הדשא בשדרות רוטשילד. הומופוביה מתפוררת מעצמה כשאני עולה על הבמה בכנס של עוצמה יהודית, או בעצרת של הציונות הדתית ומתקבלת בתשואות רמות. כאשר בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר באים לבקר אותי במעצר בית ויושבים לשיחת חולין עם אשתי ובני.
הומופוביה מפוררים במגע אישי ובאהבה, כמו הסיפור המדהים שלי ושל יצחק וסרלאוף, שכן שלי משכונת שפירא, ובקרוב כנראה שר בישראל מטעם עוצמה יהודית, שכתב לי ביוני 2019 את המילים הבאות בעקבות ויכוח מר על מצעד הגאווה: "אודה שבמשך כל השנים חששתי מהרגע שבו קווי הדרך שלנו יתנגשו, בגלל נתוני הפתיחה המוזרים. לך יש בן שהבאת עם עוד אישה. אני כיהודי שומר תורה ומצוות מחויב לתורה. התורה היא דרכי. אני מאמין שהתורה היא אמת. אני מנסה להביא את הבשורה שלה לעולם בדרכי שלי, אבל מההיכרות שלנו חל משהו. לא השתניתי. לא שיניתי מילימטר מאורח חיי ועקרונותי, אבל ראיתי לראשונה שני קצוות הולכים ומתקרבים. לא אידיאולוגית, אנושית. ככל שעובר הזמן הבנתי שזו המשימה הכי קשה שנעשה אי פעם, כי צריך לומר את האמת שלך ולהיזהר לא לפגוע באחר. אני מתפלל שנצליח. אני מקווה שזה אפשרי".
שאול המלך הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. אני קמתי להילחם נגד הניסיון למחוק את זהותה של המדינה היהודית באמצעות הגירה בלתי מבוקרת, ועל דרך החתחתים מצאתי את עצמי שגרירת הקהילה הגאה במחוזות שלא חלמתי שאגיע אליהם. ואולי, רק אולי, אם הקהילה לא הייתה מתמכרת לפחד - היא הייתה מברכת אותי היום.