חגי תשרי הם תמיד תקופה מיוחדת של התבוננות כפולה: פנימה לתוך עצמנו, החוצה לסביבתנו, למשפחה, לחברים, לעבודה, ובכלל – לחברה ולמדינה. תחילת שנת התשפ"א מציינת גם עשור למה שמכונה "בג"ץ הבית הפתוח", בו קבע פה אחד ביהמ"ש העליון כי עיריית ירושלים הפלתה את הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות, עמותה שמפעילה מרכז קהילתי, חינוכי וטיפולי רב-תחומי יחיד במינו, עבור הקהילה הגאה בבירה וסביבתה.
הציבור הלהט"בי (יותר מ-13% מהאוכלוסייה לפי מחקר ישראלי שנחשף כאן לפני כשבוע), כל מי שרוצה לחיות בחברה בטוחה ופתוחה, ליברלית ופלורליסטית; וכל מי שרוצה שהשלטון ינהג בהגינות ובכבוד גם לקבוצות מיעוט שונות, פשוט חייב להכיר את פסק הדין, מציוני הדרך המשמעותיים במאבק הגאה וחלק חשוב בדיני השוויון במדינת ישראל. ההשלכות של היכרות מעמיקה יותר איתו יכולות להיות דרמטיות – לא רק באולמות בתי משפט ממוזגים, אלא בשטח, ב"חיים עצמם".
ביהמ"ש העליון הורה אז לעיריית ירושלים בראשות ניר ברקת לשלם לבית הפתוח חצי מיליון שקלים. הוא גם קבע שמעתה והלאה, העירייה תתייחס באופן שוויוני מהותית לעמותה, שאותה הגדיר כמרכז הקהילתי של הקהילה הגאה בירושלים. לא "סתם" הפלתה העירייה את הבית הפתוח – היא עשתה זאת (כפי שקבע ביהמ"ש) בגלל התנגדות פוליטית-שמרנית לקיומם של להט"בים בעיר הקודש, שבינה לבין שיקולים מקצועיים לא היה אפילו קשר קלוש. "ההיסטוריה של היחסים בין הצדדים מעלה כי כף ידה המושטת לתמיכה של המערערת (הבית הפתוח) פגשה פעם אחר פעם את כף ידה הקמוצה של העירייה", פסק אז השופט עמית.
ביהמ"ש הבהיר בפסק הדין בצורה חד משמעית (וחיוני לזכור זאת) שגם אפליה "אדישה", כלומר, לא להט"בופוביה חד משמעית, אלא תירוצים והסברים כמו "פשוט אין תקציב" או "אנחנו לא יודעים להתעסק בזה", שפעילי להט"ב בשטח שומעים על בסיס יומיומי מפוליטיקאים ופקידים – הם אפליה א-ס-ו-ר-ה. המבחן הקובע הוא "השוויון המהותי", כלומר, אם במבחן התוצאה חברי הקהילה מקופחים ומודרים, זאת אפליה, גם אם לא הייתה כזאת כוונה.
פסק הדין גם הכיר באופן תקדימי בזכויות של להט"בים כקבוצה ולא רק כפרטים. בכך חולל מהפכה של ממש בדרך הארוכה לשחרור מכבלי ההדרה והבושה של ציבור הנמצא בכל מגזר וחלק של האוכלוסייה, "מבודד" באופן טבעי, "בלתי נראה" לסביבתו.
כשנה לאחר הרצח בבר-נוער, קבע ביהמ"ש מפורשות כי החוק והפסיקה בישראל מכירים בלהט"ב כקבוצה עם זהות מובחנת שיש להגן עליה מפני אפליה. אפליה מטעמים אלה, של שנאה ועוינות ללהט"ב, נמצאת "בגרעין הקשה" של איסור האפליה ויש לבחון אותה בקפידה ו"בחשד", כך נקבע בפסק הדין שפורסם בספטמבר 2010.
האם ההלכה התקדימית שנפסקה אכן שינתה את המציאות? במילה אחת, כן. בשתי מילים, חד וחלק. בחלוף עשור ברור לחלוטין: להלכת הבית הפתוח משקל סגולי משמעותי והיא נוכחת כל העת בדיני זכויות האדם והאזרח. הפסיקה הזו סללה את הדרך לאינספור הישגים חברתיים, שחשיבותם חורגת בתכלית מתחומי המאבק הגאה.
למשל, ואלה רק מקצת הדוגמאות - בזכויות נשים, פסק הדין סלל את הדרך לפסיקות כגון השוואת תקציב ספורט נשים כספורט גברים ברשות מקומית, ביטול אפליית נשים המקבלות קצבת מזונות בדיור ציבורי, והוראה להתאחדות הספורט לגבש מדיניות שוויונית לגבי ספורטאיות בהריון.
לפסק הדין הייתה חשיבות גם בעצירת האפליה כלפי בעלי מוגבלויות בהסעות תלמידים אל ביה"ס, בביטול מדיניות שהפלתה חלק מנכי צה"ל ביחס לנכים אחרים או בפרשות שפרצו מעולם המשפט אל לב השיח הציבורי, דוגמת ביטול "בונוס" התמיכות למוסדות תרבות המופיעים ביהודה ושומרון והשתת "שוויון בנטל" בין נשים וגברים במזונות ילדים.
אבל לא פחות חשוב מכך, כלפי הלהט"ב עצמם. ההכרה ההיסטורית בציבור הגאה כאוכלוסייה מגוונת ומורכבת מצד אחד, אך בעלת זהות מובחנת הראויה להגנה מצד שני, הייתה לציון דרך קריטי, מכונן, ב"מהפכה הגאה". שוב ושוב עלו אותותיו הבוהקים של פסק הדין בהחלטות חשובות הנוגעות לזכויות הקהילה. כך למשל באפליה בפונדקאות (בג"ץ ממט-מגד ובג"ץ פנקס-ארד), אך גם בסוגיות "נוצצות" פחות כמו ההכרה של ביהמ"ש העליון בזכות מוגנת לשוויון של אנשים טרנסג'נדרים, גם אם לא השלימו הליך פיזיולוגי להתאמת מגדרם. לא פחות מכך, במספר עצום של החלטות ממשלתיות ומקומיות, הוביל פסק הדין לעיצוב מדיניות צודקת ושוויונית יותר.
בפתחה של שנה עברית חדשה צריך להגיד בכנות: אנחנו לא חיים במציאות של שוויון זכויות והזדמנויות ללהט"ב. יש עוד דרך ארוכה לעשות כדי להגיע לשוויון מלא, שבסיסו בני ובנות אדם אינם זקוקים לפסיקה וחקיקה שתצהיר את מה שברור כבר בלבבותיהם. ציבורים רבים בחברה הישראלית – ובעולם בכלל - דורשים היום יותר מתמיד יחס שווה ומבקשים לאתגר ולפרק הנחות יסוד מפלות ומדירות.
על אף "המהפכה הגאה", שפסק הדין הוא מרכיב מהותי ומרכזי בה, להט"בים עדיין סובלים מאלימות יומיומית ומאפליה המעוגנת בחוק. וכן - אפילו בדלת אמותיו של פסק הדין, גם השנה, 2020, נאלץ שוב הבית הפתוח להגיש עתירה נגד עיריית ירושלים באותו עניין של אפלייה תקציבית בדיוק. גם המלצתה החשובה של השופטת (כתוארה אז) חיות לעירייה, לתת "מענה אמיתי והולם לצרכי הקהילה הגאה בירושלים" באמצעות סעיפי תקצוב ייחודיים לקהילה, נראית עדיין כחלום רחוק, שכן האומץ הציבורי הנדרש מראש העיר ומרוב חברי מועצת העיר, פשוט נפקד מכיכר ספרא בעת הזאת. גם להם יש, לדעתי, חשבון נפש עמוק לערוך בימים אלה.
אך הדרך כבר סלולה וברורה, גם אם ההתקדמות איטית, פתלתלה ומורכבת. בימים המיוחדים האלה של חשבון הנפש ובמלוא עשור לעע"מ 343/09, אפשר להתבונן בסיפוק בתוצאה והשלכותיה ולזכור - תרומתו הענפה של פסק הדין משקפת נאמנה את המסר שעומד בבסיס המסע המפרך, רוויי המשוכות והתקוות, של הקהילה הגאה בישראל: מסע שתכליתו היא השגת שחרור מלא ומוחלט מאלימות ומאפליה לכלל חברי וחברות הקהילה עצמה – אך בחברה מתוקנת, שחרור שכזה הוא נחלתו של כל אחד ואחת. באשר מאבקה של הקהילה באפליה, מתוכה מגיע גם המאבק בכל אפליה באשר היא, אין ראוי מכך שפסק הדין סלל עוד מקטע מרכזי וחיוני בדרך הארוכה, שהיא המאבק של ישראלים רבים ורבות – להט"בים ושאינם – לשוויון זכויות והזדמנויות.
הכותב הוא חבר הועד המנהל ויועץ מיוחד למדיניות ומיזמים אסטרטגיים בעמותת הבית הפתוח בירושלים ומתמחה במשרד מיתר | עורכי דין.