אנחנו שוכבים על המיטה בחדר שלו שבקומת המרתף, רואים סרט. כבר הרבה זמן שלא היינו רק שנינו לבד בבית במוצאי שבת, במקום להיות שם.
אנחנו שומעים את הדלת בקומה העליונה נפתחת בסערה מלווה בצעקות, "גיא! שי! איפה אתם?? כולם מחפשים אתכם!". ההורים של גיא חזרו מוקדם מהצפוי ולפי ההיסטריה של הצעקות אני יכול לנחש שכנראה שכחנו את הגז דולק ויש שריפה, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב נופלים טילים איראניים בכל רחבי תל אביב.
קפצנו מהמיטה ורצנו למעלה, ניסינו להבין משצף הדברים שיצאו להם מהפה מה קרה. "ההורים שלך מחפשים אותך", "היה פיגוע במקום של הקהילה", "אתם לא נורמליים", אלו רק חלק מהדברים שאני זוכר שנזרקו בלחץ לחלל האוויר עד שהתחלנו להרכיב את התמונה שממילא לא הייתה ברורה.
במקביל הטלפון שלי חזר לתחום הקליטה וההודעות לא מפסיקות להגיע, שיחות שלא נענו, הטלפון קורס ונכבה. אני לוקח את הטלפון של אמא שלו ומצלצל להורים שלי, שנמצאים בדרך לאיכילוב לחפש אותי בין הפצועים. העובדה שאני בריא ושלם לא גורמת להם להסתובב חזרה הביתה, יש הרבה נערים ונערות שנפגעו וכנראה שצריך שם עזרה.
מחוץ לחדר המיון עומדים שני פעילים שגם נעדרו מה"ברנוער" באותו הערב, מעשנים סיגריה ואין דרך שיכולה להעביר את ואקום המילים שנוצר כשאנחנו פוגשים אותם. מבטים עצובים ושתיקה שאומרת הכול ולא מצליחה להסביר כלום. אנחנו נכנסים לחלל הטיפול הנמרץ ויש בפנים המולה, אנשים הולכים מצד לצד, נכנסים ויוצאים מהחדרים השונים, הכול בעיקר מבלבל.
עם הדקות שעוברות מתחילות להגיע השמועות. 40 פצועים, 25 פצועים, 4 נרצחו, 2 נערים נהרגו. לא ממש ברור לאף אחד מה ההיקף, מה נכון ומה לא וכמה פצועים עוד צפויים להגיע. אחד הפעילים יוצא מחדר טיפול, ומחלקי דברים שנאמרים מרחוק אני מצליח להבין שהוא התבקש לזהות את אחד ההרוגים וגרוע מזה, אני מצליח להבין במי מדובר.
מולי עומדת המשפחה של אותו הרוג, אני כבר יודע מה הבשורה המרה שהם עומדים לקבל ממש עוד מעט והצמרמורת שעוברת בי אותו רגע היא אותה אחת שמלווה אותי מאז בכל פעם שהסיפור הזה עולה. הבן שלהם הוא הבחור שנרצח.
עברו מאז 6 שנים. מה שהיה אז ה"ברנוער" בשבילי מעולם לא חזר. מאז אותו ערב ביקרתי שם כמה פעמים כדי לומר שלום, אבל בשבילי זה כבר לא אותו מקום. המשכנו בחיים שלנו ופעם בשנה, לפעמים גם יותר, הסיפור הזה עולה ומחזיר את הצמרמורת הקרה הזו.
אני לא מאמין שהחידה תיפתר בקרוב, וכנראה שהתעלומה הזו תסתיים במהדורת "עשר התעלומות הגדולות של שנות ה-2000" עם קריינות דרמטית של אילנה דיין. עם כל האנשים שנפגעו בניסיון למצוא תשובות, אולי ככה זה עדיף. אם לא למדנו כבני אדם שום דבר מאותו הלילה, תפיסה של רוצח אחד בטוח לא תשנה את זה.