אתמול נעשתה היסטוריה בקהילה הגאה ובצה"ל, כשתא"ל שרון אפק, הפרקליט הצבאי הראשי ומבכירי הקצינים בצה"ל, יצא מהארון. תא"ל אפק שבר בבת אחת תקרת זכוכית, שעד לפני עשר שנים אף אחד לא האמין שתישבר לעולם, והפך מיד למודל לחיקוי עבור אלפי נערים שחוששים להתגייס בגלל זהותם המינים, והשראה עבור חיילים וקצינים שמסתתרים בארון כי אינם מאמינים שיקבלו אותם כפי שהם במסגרת הצבאית.
זה צעד היסטורי שיסלול את דרכם של עוד רבים וטובים שיבואו אחריו, ויחזקו את הצביון הליברלי והפלורליסטי של צה"ל. זה צעד שדוחק החוצה את הימין הדתי והקיצוני, שמנסה להפוך את צבא העם לסניף של מפלגת הבית היהודי - צבא בלי להט"בים, בלי נשים ובלי מיעוטים.
"כשכולם יצחקו שהמפקד מקבל בתחת, בטח תצחק איתם"
אבל עבור גורמים מסוימים בקהילה הגאה זה לא מספיק. תא"ל אפק היה צריך לצאת מהארון בתנאים שלהם, בזמן שנוח להם ובאופן שתואם את הסטנדרטים המוסריים שאותם הם המציאו.
לדעתם, הוא היה צריך לדבר פחות על אלאור אזריה בראיון שלו (כן, למגזין העוסק במשפט וחוק). הוא היה צריך לומר את המילה "הומו" יותר פעמים, כי הרי לומר "יצאתי מהארון" זה כמובן לא מספיק. הוא היה צריך לספר שהייתה לו חוויה רעה בצבא, למרות שזה שקר. הוא היה צריך לצאת מוקדם יותר מהארון, למרות שהוא היה כבר שנים מחוץ לארון בתוך המערכת וכולם ידעו עליו. והוא היה צריך לדבר על סחיטה של להט"בים פלסטינים בידי השב"כ, למרות שזה לחלוטין לא רלוונטי בשום צורה לראיון שהוא נתן, ונושא שנוי במחלוקת באופן כללי.
לא להאמין לאיזו אלימות זוכה קצין שביצע כזה שירות מדהים עבור הקהילה שלנו. עבור נוער גאה שמפחד פחד אימים מהגיוס לצה"ל, עבור קצינים שמסתתרים בארון ועבור החברה הישראלית כולה שזכתה לראות צד נוסף של הקהילה שלנו. לצערי, הגענו למצב שצריך להיות אמיץ בשביל לצאת מהארון, אבל צריך להיות עוד יותר אמיץ בשביל להתמודד עם הקהילה עצמה, שאמורה לחבק אותך אחרי שאתה יוצא.
זה עצוב וזו בושה גדולה. לפעמים אני לא מאמין שהקהילה הזו היא הקהילה שלי.
>> "הוא אמר 'בקטנה', וחדר אליי בלי קונדום"
>> למה אתה עדיין רווק? אנחנו יכולים להגיד לך