מצעד הגאווה שנערך בסוף השבוע האחרון בתל אביב הוא בדיוק כזה, המצעד של תל אביב ולא של ישראל. להיות להט"ב ביום יום בחברה הישראלית זה לא תענוג גדול. לשנייה נעזוב את הדברים הגדולים, את האפליה והחקיקה, בואו נדבר שניה על היומיום. תשאלו כל לסבית, הומו בי או טרנס אם הם זוכרים מתי הייתה הפעם האחרונה שהם "היו" בארון. תתפלאו, הם לא יספרו לכם על השיחה עם ההורים, הם יספרו על נהג המונית שצעק "יא הומו", אולי הם יספרו על הרגע הזה שנכנסו לפגישת עבודה ומגיעה השאלה אם יש בת זוג.
הסיבה שאנחנו, הגאים והגאות, חוגגים כל כך הרבה בשבוע הגאווה היא שאנחנו מותקפים כל יום על מי שאנחנו, ויש לנו סוף שבוע אחד בשנה להיות ביחד ולהיות מי שאנחנו, בלי התחושות הקטנות בבטן של החרדה, של הדאגה, בלי ההסתרה. לפני 30 שנה עבר הביטול לחוק האיסור על משכב זכר, ורק בשבוע שעבר צעקו לי ברחוב "יא הומו". תהליכים זה דבר שלוקח זמן, יותר מדי זמן. אין דרך קצרה אחת שבה דברים ישתנו בשנייה. זה עובר דרך נראות, דרך יציאה מהארון, דרך מנהיגים שמובילים ציבורים שונים לקבל את מי שהוגדרו עבורם כ"שונים".
אבל המסלול העיקרי הוא ההנהגה הפוליטית של המדינה. נבחרי הציבור במדינת ישראל לא מעבירים חקיקה שמבערת את השנאה – להפך הם מלבים את השנאה. ושום הערה להט"בופובית שלהם לא זוכה לגינוי של לשכת ראש הממשלה.
הדלי הוורוד
הוויכוח הוא לא רק סביב שאלת הנישואין הגאים. ממשלת ישראל מתנגדת פעם אחר פעם לחוקים שבאים לאסור בחוק את טיפולי ההמרה – שתורמים עוד לכך ששיעור ההתאבדויות בקרב בני נוער להט"בים גבוהה בצורה משמעותית מכל פלח אחר בחברה. ממשלת ישראל מונעת מזוגות גאים פונדקאות ואימוץ שווים, מונעת מאימהות להירשם כשני אימהות והרשימה עוד ארוכה מאוד. המדינה עושה הכל כדי להגדיר את קהילת הלהט"ב כאאוטסיידרית למיינסטרים, כנחותה ולא שווה.
הקהילה הגאה ברחבי העולם משמשת כסמן שקובע מה הן המדינות הליברליות, המערביות. יש את אלה שבצד של "הטובים" לאלה שנמצאות בציר הרשע. יש את אלה שתולים את הלהט"בים ויש את אלה שמתייחסים אליהם כשווים. לא עברו 48 שעות מסיום מצעד הגאווה בתל אביב, או 96 שעות מהצבעה נוספת של הכנסת נגד שוויון בנישואים, וראש ממשלת ישראל מיהר להשתמש בנו, הקהילה הגאה, זאת שהוא מצביע תדיר נגד קבלתה כשווה, כדלי צבע ורוד בוהק בתעמולה העולמית שלו.
איך נראה לכם שהנאום הזה מרגיש לנו? זה סכין בבטן של כל זוג להט"בי שהיה צריך לטוס בבושת פנים לחו"ל כדי להינשא – כי המדינה שלו לא מכירה באהבה שלו. איך נראה לכם שהרגישה הנערה הטרנסג'נדרית שהותקפה לפני שבועיים ואף אחד במערכת הפוליטית לא גינה את התקיפה, בטח ובטח לא ראש הממשלה? איך נראה לכם שהרגישו משפחתה, חבריה וחברותיה של שירה בנקי שנרצחה לפני 3 שנים במצעד הגאווה?
מצב הקהילה הגאה בישראל הוא לא ורוד וממש לא בוהק. נתניהו וממשלתו לא מקדמים את ישראל לשוויון זכויות עבור הקהילה הגאה – רק מדרדרים אותה. בשבוע הבא תעלה הצעת חוק של ח"כ מיכל רוזין, שקובעת שבכל מקום שבחוק אסור להפלות על רק דת גזע ומין יהיה אסור להפלות גם על רקע נטייה מינית, ומה נראה לכם שממשלת ישראל תעשה? תגיד שמותר גם מותר להפלות על רקע נטייה מינית. נתניהו עצמו השנה אפילו לא טרח להעלות סרטון צבוע שמאחל לקהילה "חג שמח".
>> כל התמונות ממצעד הגאווה הגדול ביותר בתולדות המדינה
>> 5 עשורים של גאווה - 50 קליפים להט"בים בלתי נשכחים
>> "גיליתי את הנטייה המינית שלי לפני קום המדינה"
הגיע הזמן להגיד לנתניהו די. אי אפשר להצביע נגד שוויון ולהגיד בחו"ל שלא תולים פה להט"בים. אי אפשר למנוע מאתנו להקים משפחות ולספר שמצב הקהילה הגאה בישראל נפלא – הוא לא, ואני כאזרח לעולם לא אקום בבוקר ואודה למישהו שלא תולים אותי, יש לי שאיפות יותר גבוהות בחיים. אי אפשר להצביע נגדנו שוב ושוב, ולהגיד שרק מדינה אחת במזרח התיכון מקבלת הומואים. ישראל היא מדינה מערבית לכל דבר, וכמעט בכל השוואה למדינות מערביות היא מדינה שמדכאת את קהילת הלהט"ב, מונעת ממנה הכרה ושוויון מלא, ולעובדות האלה יש אחראי אחד: בנימין נתניהו.