"ילד ששואל על אבא לא בהכרח מרגיש שחסר לו אבא"

לכל משפחה יש סיפור משלה, והדרך שבה היא בוחרת לספר אותו היא חלק מהסיפור עצמו. יש משפחות שהסיפור שלהן דומה מאוד לסיפורים שסופרו במשך דורות, ויש משפחות שנוצרו בדרך שונה, ארוכה או מורכבת יותר. אולם בסופו של דבר, כל ילד שואל את אותן שאלות בסיסיות: איך הגעתי לעולם? מי רצה אותי? ומה הסיפור שלי?

המשפחה שלנו לא צריכה להיות כמו כולם, אבל הילדים שלנו צריכים לדעת שמותר להם לשאול על הכל. הורות היא הורות. לא משנה אם במשפחה יש אבא ואמא, שני אבות, שתי אימהות או הורה יחיד. בסופו של דבר, כל ההורים מתמודדים עם אותם אתגרים מוכרים שמביאים הורים רבים להדרכת הורים: גבולות ותקשורת עם הילדים, עומס ועייפות, מריבות בין אחים, מסכים, התקפי זעם, קשיים חברתיים, ובעיקר השאלה הנצחית - איך מגדלים ילדים מאושרים בלי לאבד את השפיות בדרך?

כל ההורים רוצים לגדל ילדים שמרגישים אהובים, שייכים ובטוחים בעצמם. ילדים שיודעים שיש להם בית, לא רק במובן הפיזי, אלא גם מקום שבו הם יכולים להיות מי שהם באמת. בכל זאת, לצד כל מה שמשותף לכל המשפחות, במשפחות גאות עולות פעמים רבות שאלות, חוויות ומורכבויות ייחודיות. לא מפני שמשהו בהן חסר או שההורות שלהן מורכבת יותר, אלא מפני שלכל משפחה יש סיפור משלה. הילדים הם חלק מהסיפור, אם לא הסיפור עצמו, והם זכאים להכיר אותו כמו שהוא בצורה מותאמת ורגישה למצבם וגילם.

אבל ההימנעות מדיבור על נושאים מורכבים לא מיוחדת למשפחות גאות. בכל משפחה עולים נושאים שהורים מתלבטים איך לגשת אליהם: מיניות, בריאות, מוות, מצב ביטחוני וכל נושא אחר שיכול לגרום לילדים חרדות ופחדים בגילים לא מותאמים לנושא ובצורה שבה נחשפו אליו. מתוך הרצון הגדול להגן על הילדים, הורים נמנעים מלדבר איתם דווקא על הדברים שהם הכי צריכים שידברו איתם עליהם.

אז בואו בכל זאת נסתכל בעיניים של שתי שאלות שיכולות להיות כל כך חשובות והגיוניות לילדים שלנו אבל לא תמיד נוחות עבורנו ההורים הגאים. ילד או ילדה בגילים שונים שיש להם שתי אימהות יכולים להסתקרן: איך זה מרגיש כשיש אבא? ולקראת גיל ההתבגרות עלול לעלות הנושא הגנטי: ילדים יכולים לשאול את עצמם באופן מאוד טבעי. מה המשמעות של קשר גנטי שיש לי או שאין לי?

ייתכן שהאימהות רוצות להגן על בנן מפני מסרים חברתיים שמציגים משפחה של אבא ואמא כמודל היחיד. אבל ילד ששואל על אבא לא בהכרח מרגיש שחסר לו אבא. לפעמים הוא פשוט מנסה להבין את העולם: למה לחברים שלו יש אבא ואמא ולו יש שתי אימהות? ומה לגבי זוג אבות שגידלו את ילדיהם באהבה עצומה, אבל מעולם לא ממש פתחו איתם את הסיפור המלא על הדרך שבה הגיעו לעולם: על הפונדקאית שנשאה אותם ברחמה, על תורמת הביצית ועל הדרך הארוכה שהובילה להולדתם. אולי חלק מהפרטים סופרו ואחרים נשארו בחוץ, או שההורים פשוט לא ידעו איך להתחיל. ואולי הם פשוט העדיפו לחכות עד שהילדים יגדלו.

אז הילדים גדלים, ואיתם גם הסקרנות. הם שומעים דברים מחברים, משווים בין משפחות, ולפעמים משלימים בעצמם את החלקים החסרים בסיפור. הם עשויים לשאול את עצמם אם יש משהו בשאלות שלהם שעלול להכאיב לאבות שלהם. האם יש בסיפור שלהם משהו שעדיף שלא לדבר עליו? לא כל ילד ירגיש כך, כמובן, ולא כל שתיקה תהפוך לקושי. אבל לפעמים כדאי לעצור ולשאול מה הילדים מבינים דווקא מהדברים שלא נאמרים.

האפשרות לדבר בחופשיות על השאלות האלה, בלי להיבהל ובלי למהר לספק תשובה שתסגור את הנושא, יכולה לחזק את תחושת הביטחון של הילד במשפחתו. הוא לא חייב להרגיש בדיוק מה שההורים שלו מרגישים. מותר לו להיות מבולבל, ולפעמים אפילו עצוב או כועס. גם למשפחות הכי אוהבות מותר להכיל רגשות לא פשוטים וזה לא מעיד על תחושת חוסר או מצוקה.

הסיפור המשפחתי הוא לא רק אוסף של עובדות על הדרך שבה הגענו לעולם. הוא גם חלק מהזהות שלנו, מתחושת השייכות ומהאמון שיש לנו באנשים הקרובים אלינו ביותר. הורים רבים עסוקים בלמלא את מה שלתפיסתם עלול להרגיש כחוסר, במקום להקשיב לשאלות עצמן. התשובות לשאלות אלו ואחרות נטועות עמוק בקשר שאנחנו בונים עם הילדים עוד הרבה לפני שהן נשאלות. ויותר מזה, בזכות מענה מלא וכנה, ייתכן והן לעולם לא תישאלנה על ידי הילדים.

לילדים יש סקרנות טבעית ובריאה לגבי עצמם ולגבי משפחתם. הסקרנות הזו אינה בעיה שצריך לפתור או נושא שצריך לדחות "עד שיגדלו", אלא הזמנה לקשר. כשהורים משיבים בכנות, ברגישות ובשפה המתאימה לגיל ילדיהם, הם לא רק מוסרים מידע. הם גם מחזקים את תחושת הביטחון של הילדים, את האמון שלהם בהוריהם ואת הידיעה שהבית הוא מקום שבו אפשר לשאול כל שאלה ולקבל עליה תשובה.

לפי תיאוריית ההתקשרות של הפסיכואנליטיקאי ג'ון בולבי, הצורך של התינוק בקשר ובקרבה עם הוריו נטוע עמוק במנגנוני ההישרדות שלנו. ברוח תפיסה זו, כנות ודיאלוג פתוח סביב הסיפור המשפחתי הם מרכיב מרכזי בבניית האמון והביטחון בין הורים לילדיהם ובבניית קשר משמעותי שילווה את הילדים לכל החיים. את הצורך של הילדים באמון ובכנות לא תמיד קל לזהות והוא לפעמים "מתחבא" מאחורי התנהגויות ומופעים שונים. הקשר עימם תלוי במידה רבה ביכולתו של ההורה לזהות את הצורך עוד לפני שהוא מרים ראשו.

לדוגמה, פגשתי נער שבאופן יום-יומי רוצה לבלות אצל חבריו וכמה שפחות בביתו שלו. כשההורים הגיעו להדרכת הורים, עצרו רגע לחשוב ולקלף את שכבות הבצל, מתוך סקרנות ולא מתוך שיפוט, הם הבינו את ייאושו מלמצוא תשובות על זהותו ומשפחתו בבית, וללא כל מענה מצד הוריו התחיל בחיפוש אחר תשובות, במקומות הלא נכונים. ההורים נבהלו מהמחשבה על שיח פתוח ללא גבולות, אבל נדהמו לגלות שגם להתחיל בשאלה הכי פשוטה, יש לך משהו לשאול אותנו? משהו שהיית רוצה לדעת? אפשר לבנות מחדש את הקשר.

"ילדים לא זקוקים להורים שיודעים לענות על כל שאלה. הם זקוקים להורים שאפשר לשאול אותם"

ראשית, לא כל משפחה גאה זקוקה להדרכת הורים, בדיוק כפי שלא כל משפחה אחרת זקוקה לה. וגם כשהורים פונים להדרכה, לא כל קושי קשור להרכב המשפחתי שלהם. ובכל זאת, יש ערך למרחב שבו אפשר לדבר באופן פתוח על כל חלקי ההורות, כולל אלה שלפעמים נשארים מחוץ לשיחה.

הדרך הארוכה שלפעמים קדמה להקמת המשפחה יכולה לעלות במפגשים. עבור חלק מההורים הגאים, ההורות הגיעה אחרי שנים של ציפייה, תהליכי פונדקאות ממושכים, בירוקרטיה, עלויות גבוהות ואכזבות. וכשהילד סוף סוף מגיע, לצד האושר הגדול, יכולים להופיע גם תשישות, חרדה, קושי רגשי או פער בין החלום על ההורות לבין היום-יום האמיתי שלה. החיבור הרגשי לתינוק אינו תמיד מיידי, והוא עשוי להתפתח בדרכים ובקצב שונים אצל כל אחד מההורים.

המהות של הדרכת הורים למשפחות גאות טמונה ביכולת לתרגם ידע מקצועי, הבנה התפתחותית וניסיון חיים רלוונטי לאבני דרך מעשיות: שיחות מותאמות גיל, הכנה למצבים חברתיים, חשיבה משותפת על הסיפור המשפחתי, חיזוק התקשורת במשפחה ובניית קשר בטוח ופתוח. לניסיון האישי של המדריך או המטפל עשוי להיות ערך נוסף, במיוחד כשהוא מאפשר להבין מבפנים חוויות שלא תמיד פשוט להסביר. אבל ניסיון אישי אינו תחליף להכשרה מקצועית, והוא גם לא תנאי הכרחי להבנת משפחות גאות. מה שחשוב הוא השילוב בין ידע, רגישות, הקשבה והיכולת לפגוש כל משפחה בלי הנחות מוקדמות.

המטרה אינה להוסיף להורים עוד משימות לרשימת המטלות האין-סופית, אלא דווקא לפנות להם מקום. להפחית חששות, לאפשר שיח פתוח ולחזק את הביטחון ההורי, כדי שיוכלו להיות פנויים יותר לדבר החשוב באמת: הקשר עם הילדים.

בסופו של דבר, ילדים לא זקוקים להורים שיודעים לענות על כל שאלה. הם זקוקים להורים שאפשר לשאול אותם גם שאלות שאין עליהן תשובות פשוטות. הניסיון להימנע ממורכבויות, לעטוף אותן בשתיקה או להרחיק אותן מהילדים לא בהכרח יגרום להן להיעלם. לעתים הוא דווקא עלול להפוך אותן לנושאים שקשה יותר לדבר עליהם בהמשך.

המשפחות שלנו לא צריכות להיות מושלמות, וגם הסיפורים שלהן לא. הילדים שלנו צריכים להרגיש שכל החלקים בסיפור שלהם ראויים להישמע, שגם כשהם שואלים, מתלבטים או מרגישים אחרת מאיתנו, האהבה והחמלה שלנו אינה עומדת למבחן.

הכותב הוא מנחה ומדריך הורים מוסמך ומתמחה במחקר יישומי בנושאי הורות ומשפחה.