לפני שבע שנים, אחרי הליך פונדקאות ארוך, מייגע, יקר וגם מרגש, נולדה בתנו הבכורה. שנתיים אחר כך קרה נס נוסף, ואל המשפחה הצטרפה התינוקת הקטנה שנולדה בארצות הברית, בעוד הליך פונדקאות ארוך, יקר ומרגש עוד יותר. בין שתי השמחות הללו, אוי ואבוי, עברנו לרמת גן. כן, גם אנחנו, כמו הרבה הורים טריים אחרים, התקפלנו במבוכה אל מול הפנטזיה של מגורים בעיר הגדולה. 

אני מודה, המעבר לרמת גן לא היה קל עבורי. למרות שהיה מדובר במעבר של כמה רחובות בודדים, הראש שלי לא היה מוכן לקבל את העובדה שעכשיו אני, רחמנא ליצלן, רמת גני. לא הגיוני, לא רציונלי, לא מבוסס, אבל רמת גן נתפסה בראשי כעיר אפרורית וזקנה. חדר השינה הקטן של תל אביב, הממ"ד. ומה פתאום שאני אגדל את הילדות שלי בעיר כל כך בנאלית. 

היום אני מודה - טעיתי. וברוך השם, לא מפסיקים להזכיר לי כמה טעיתי. ראש העיר החדש והצוות שלו פרצו לחיינו והחלו לנער את האבק הרב שהצטבר בעיר המנומנמת. הם עשו מאמצים כבירים לפעול למען התושבים, ואני לא מדבר על פרחים שנשתלו או ספסלים שנצבעו, אלא על השקעה אמיתית ושיתוף פעולה מלא עם התושבים. פתאום קורה משהו בעיר, היא שינתה את פניה ואנשים החלו לעבור לרמת גן לא בגלל שהשכר דירה נוח יותר, אלא בגלל שהם באמת רוצים לגור בה. 

משפחת אוזן דפס  (צילום: פרטי)
משפחת אוזן דפס | צילום: פרטי

ברמת גן התרחשה מהפכה של ממש בכל הנוגע ללהט"בים. מאפס למאה, הקהילה החלה לקבל מגוון רחב של פעילויות ואירועים ביוזמת העירייה. מונתה מנהלת קהילת להט"ב עירונית, נפתחה קבוצת וואטסאפ ייעודית לקהילה, אורגנו אירועי גאווה, נפתחה קבוצה עירונית של איגי לנערות ונערים גאים וגם קבוצת תהל"ה להורים לילדים להט"בים. גם בירוקרטית נעשה שינוי אדיר: טפסי הרישום למערכת החינוך עודכנו כך שישקפו את מגוון המשפחות והעירייה החלה להכיר במעמד זוגות להט"בים לא נשואים כידועים בציבור. כל אלו הם רק קצה המזלג, אז איך אפשר שלא להתפעל מההכרה והחיבוק החם שלהט"בים קיבלו בעיר.

יש תחושה שהכל זורם בכיוון הנכון - הבנות שלנו לומדות במערכת חינוך מחבקת וסובלנית והסביבה מקבלת, תומכת ומפרגנת. מי בכלל חושב שפה, במרכז הליברלי, המתקדם והנאור שמתפתח במהירות מול עיננו, מישהו יכול עלינו. מי יכול לקלקל את האידיליה והרנסנס הזה? כן, מדי פעם עוד אפשר להיתקל בתגובה הומופובית, חשוכה ובעיקר ממורמרת, אבל לנוכח הפעילות הענפה שנעשתה כאן לאחרונה, זה לא מה שישבור אותנו.

כרמל שאמה הכהן נגד הנחיות משרד הבריאות (צילום: מתוך "חדשות הבוקר" , קשת 12)
מתוך "חדשות הבוקר" עם ניב רסקין | צילום: מתוך "חדשות הבוקר" , קשת 12

למרבה הצער, יש מי שכנראה חושב שהוא דווקא כן יכול עלינו. למישהו עלה המרמור על תשומת הלב וההכרה שקהילת הלהט"ב מקבלת בעיר. למישהו היה בוער ולחוץ לנסות ולערער את הביטחון שלנו: לזוג שתלה דגל גאווה בחלון הוא החליט להשאיר מכתבי איומים בתיבת הדואר, על דלת הכניסה של בית הדפוס "גרמושקה" שבעיר הוא החליט לצייר צלב קרס, ומתוך חצר בית פרטי הוא החליט בלי בושה לגנוב דגל גאווה. ועכשיו, באין מפריע, הוא החליט להצית דגלי גאווה שמונפים ברחוב. ולנו, אצלנו בבית, במרחב הפרטי והמקודש שלנו, החליטו שהעונש על תליית דגל גאווה הוא הזרקת דבק חזק למנעול הדלת, כך שלא נוכל לפתוח אותה.

אולי אני נאיבי, אבל לא חשבתי שנצטרך להתמודד עם דברים כאלה. איך לעזאזל אני אמור להסביר לבנות הקטנות שלנו שאי אפשר להיכנס הביתה כי אדם נבער חיבל לנו בדעת? איך אני אמור להכין אותן להתמודד עם אנשים שלא מוכנים לקבל שיש להן שני אבות. איך אני מסביר להן שיש מי שמוכן לבצע מעשים כאלה רק מתוך שנאה תהומית למי שאינו כמותו?

המצקצקים יאמרו שאלה הם החיים, שאם החלטתי להביא ילדים לעולם אני צריך להתמודד עם זה, אבל להם אענה - תתמודדו אתם! תתמודדו עם זה שיש לנו הזכות להקים משפחה פה בארץ. תתמודדו עם זה שלא נפסיק לפעול ולהיאבק על מנת לקבל את כל מה שמגיע לנו, כמו כל אזרח אחר במדינה. תתמודדו אתם עם חגיגות הגאווה שלנו, כי זו הדרך הכי טובה להסביר לילדים שלנו את הנבערות שלכם. 

חשבתי שאני גיבור גדול, שמעשים אלימים כאלה לא יפחידו או ירתיעו אותי, אבל כשיש לך ילדים זה לא ממש תופס מים, זה משפיע. אני חושב פעמיים לפני שאני מרשה לבנות שלי לרדת לשחק בחצר הבניין, אני בודק את מנעול הדלת לעיתים תכופות יותר וגם מוודא פעם נוספת אם יש מכתב איום נוסף בתיבת הדואר. כדברי השיר המפורסם, כשילדה קטנה יחידה ותמה שואלת "למה?", צריך לענות לה, ועכשיו אני צריך זה שצריך לתת לה תשובה. 

הילדות שלי יגדלו ברמת גן, על אפם וחמתם של כל השונאים. היום אני יודע שהעירייה תעשה הכל כדי לוודא שהן יגדלו בסביבה מקבלת בבטחה - פשוט כי אין ברירה אחרת. קהילת הלהט"ב הרמת גנית תמשיך לגדול ולהתפתח לצד קהילות אחרות, ואלו החשוכים, שחושבים שהטרור שלהם ירתיע אותנו, יופתעו לגלות שהם פשוט לא יכולים עלינו. 

מעיריית רמת גן וראש העיר אני מבקש – המשיכו במה שאתם עושים. המשיכו בנחישות. המשיכו עם התמיכה. המשיכו להאיר את העיר בדגלי גאווה, המשיכו להקשיב לתושבים והמשיכו להיות עיר פלורליסטית שבאמת מקבלת את כולם. זה נותן לנו כוח, זה נותן לנו ביטחון וזה נותן תקווה.

ממשטרת ישראל אבקש להתייחס לכל האירועים האלו כפשעי שנאה לכל דבר ועניין. אם המצב יימשך כך, ללא ענישה ראויה, אולי הכותרת הבאה בנושא תכלול גם פגיעות בנפש. אז אנא, התעוררו. ואוחנה – זאת ההזדמנות שלך לזרוק איזו מילה.

במציאות שבה מוסדות המדינה לא מפספסים כל הזדמנות להתחמק ולהפיל חוקים הנוגעים לקהילה הגאה, להתפתל, למרוח את הזמן, למצוא טיעונים ותירוצים עקרים, להתחמק ממתן שיויון אמיתי ולהמשיך להתעלל בנו ובמשפחות שלנו, אני משתדל להישאר אופטימי. אנחנו קהילה חזקה ואיש לא יחליש אותנו. תסמכו עלי, רמת גן על זה. 

*מיקי אוזן דפס (49) הוא תושב רמת גן, אב גאה לשתי בנות וחבר ועד בעמותת אבות גאים.