לשנייה אחת בלבד, אבל רק לשנייה אחת, זו שבאה מיד כשנתבשרתי על הירי בגבו של רבין, קפץ לי הלב בתחושת ניצחון אדרנלינית. זה היה על השביל שמתחת לבית המדרש בישיבת ההסדר שבה למדתי. אבל זה היה רק לשנייה. מה שאירע בדקות, בשעות, בימים שאחר כך, זה חשבון נפש גדול. "עשב שוטה", אמרו ראשי ישיבות. "קיצוני שסרח". לא היו חסרות התנערויות. וזה נכון, הם צודקים. אף אחד מאיתנו לא חשב לרצוח. באמת.

אבל אף אחד לא עצר בעדנו מלרוץ בכל שבועיים להפגנות בכיכרות העיר, לשאת שלטי "רבין בוגד", "רבין רוצח", "בדם ואש את רבין נגרש". ההפגנות, הסטיקרים, זרנוקי מים מול שוטרים – כך היו שנות נעוריי, עד שבא יגאל עמיר ושם לזה סוף.

עוברות כמה שנים, ואני צועד עם רבים מחבריי במפגן רב משתתפים בעיר הבירה שלי, צועדים במטרה להיות שווים בפני החוק, עד שנשלפת סכין בשם תורת ישראל ומשסה את גופה של שירה בנקי.
גם כאן מיהרו ראשי הישיבות לנער את חוצנם. "כל המרים יד על חברו נקרא רשע", פרסמו הרבנים הראשיים. גם רבנים חרדיים צוטטו מגנים את הרצח.

אחד השלטים נגד מצעד הגאווה בירושלים
אחד השלטים נגד מצעד הגאווה

אבל כבר שנים שמתקיים כאן שיח דתי אלים ובזוי – ואין פוצה פה רבני למחות (מלבד כמה יחידי סגולה, שכבודי אליהם רב). אמירות ה"סוטים וחולים" של הרב לבנון, כינויי "מצעד הבהמות", ואחסוך את שאר ירקות הדימויים. חברי כנסת שמתבטאים בבורות או מצמידים אסונות טבע כהשלכות של מצעדי גאווה. שבוע לפני הרצח התראיין שליסל בעצמו לתחנת רדיו חרדית, קיבל במה להשמעת דעותיו, הסביר שוב כמה הייתה מוצדקת הדקירה שביצע אז, לפני עשר שנים, ושום קול מחאה לא נשמע.

אז אחרי חודשים ושנים של נטיעת כר פורה לשלל גינויים, קללות, דה-לגיטימציה גורפת, טוקבקים באינטרנט שיורדים לרמות תיאורים גראפיים והשוואות לבהמות – בא שליסל ותקע סכין.

ציוץ של בצלאל סמוטריץ' על "מצעד התועבה"
אחד מציוציו של ח"כ בצלאל סמוטריץ'

היה נוח לרבים, אם היינו נשארים כמו פעם. כן, כמו פעם. אז לפני מאה או מאתיים שנה, נשואים לנשים, מקימים משפחות, ומאחורי גבן של נשותינו עושים ככל העולה על רוחנו. מעמד הנשים באותם ימים לא אפשר להן לזעוק, להתגרש, לתבוע את הכבוד המגיע להן. בספרי שו"ת (ספרות הלכתית) מימי הביניים מוזכרים בפירוש אותם "הידועין במשכב זכר". הם היו. מתחת לשטיח. בלי מצעדים. העיקר שמבחוץ הכול נראה יפה, ודתי וטוב, ומה זה כל כך נורא אם יש קצת משפחות שסובלות, ולא באמת צריך לשמוע לאן יוצאים הבעלים בלילות... העיקר שיש ילדים, ושעולם כמנהגו נוהג, והכי חשוב – העיקר שזה לא הילדים שלנו...

אממה? – בשם אותו "עולם כמנהגו נוהג" דוכאו נשים במשך מאות שנים. עוד הרבה לפני מתן זכות הצבעה לנשים. קריאה קלה בתנ"ך תעורר את מי שזכרונו השכיח ממנו. "עולם כמנהגו" קיבל כמובן מאליו את מעמד השחורים במדינות הדרום בארה"ב שלפני מלחמת האזרחים (וגם עוד אחריה). ה"מצעדים" שעשו השחורים באותם ימים נגמרו רע בהרבה ממצעד הגאווה בירושלים. וכל מה שהם ביקשו זה זכות הצבעה, שוויון, זכויות. דבר שנראה לנו היום כל כך מובן מאליו. מי לא צקצק בלשונו כשראה מחזות של אפליה כנגד שחורים, רק בגלל שנולדו עם צבע עור שונה. אבל אם תשאלו דרומי בארה"ב של אז, תשמעו אותו מדבר בדיוק כמו ההומופוב של היום.

מצעד הגאווה בירושלים (צילום: מיכאל טוסבאינן)
חברותא - הומואים דתיים | צילום: מיכאל טוסבאינן

בעצם, לסביות, הומואים, טרנסים ובי-סקסואלים לא עושים רע לאף אחד. אדרבה, הם תורמים לאוכלוסייה בדיוק כמו כל אדם אחר. הזכות שהמאה העשרים-ואחת נותנת לנו, לאהוב את מי שלבנו חפץ, להינשא לו (ברבות מהמדינות הדמוקרטיות הנאורות), או אפילו להיות מוכר בנישואינו לו (בישראל), להביא ילדים לעולם (בהורות משותפת, אימוץ, פונדקאות) – זו זכות שלא הייתה לנו רק לפני חמישים שנה. זכות שזוכים לה 93 האחוזים הסטרייטים. הסיבה שיש לנו היום את הזכות הזו היא לא בשל רוחב לבה של האוכלוסייה הסטרייטית. היא בשל מאבק ארוך וממושך, שאחד מסמליו המובהקים הוא מהומות סטונוול (תעשו גוגל), שבהם התקיימה התנכלות משטרתית, אלימות קבועה ומתמשכת כנגד להטב"ים במקומות הבילוי שלהם. המהומות הללו הובילו לאותם מצעדי גאווה. כן, גאווה. כי אני גאה שאני יכול לצעוד היום ברחובה של עיר ולא להתבייש בעובדה שאני נמשך לגברים, בדיוק כפי שאף סטרייט שאני מכיר לא מתבייש במשיכתו לנשים.

אז תגידו – "אבל אנחנו לא יוצאים במצעדי גאווה!", אז אני אגיד – "אבל יום העצמאות, אתה חוגג? מצעדי גאווה הם יום העצמאות שלנו!". פעם בשנה, בערים גדולות ברחבי העולם אנו מציינים בגאווה את האפשרות שלנו לאהוב, מציינים את זה שלאחר מאות שנים שבהם נגזרו עלינו חיי מחשכים, חיים של אומללות לנו ולמשפחתנו, היום אפשר אחרת. אז תגידו – "אבל בשביל מה כל המשאיות עם כל העירומים? ועוד בירושלים!" – אז אני אגיד לכם, שקודם כל המצעד הירושלמי אין בו לא משאיות ולא עירומים. הוא בעצם הפגנה לשוויון זכויות. ואם מישהו שם מנשק את חברו בפומבי – הוא לא עושה משהו שונה מנער ירושלמי שמנשק את חברתו בטיילת שרובר. והמצעד התל אביבי? – המצעד הזה הוא מסיבת רחוב אחת גדולה. תשאלו כל מי שהיה שם. ויש בו גם מיניות, כן. בדיוק כמו שיש בחוף הים בתל אביב, בדיוק כפי שיש בכל צעד ושעל ברחוב הישראלי, בשלטי פרסומת, בתכניות טלוויזיה או אפילו באיך שמלצרית מתייחסת אליי במסעדה. אז יום אחד בשנה מאפשרת העיר תל אביב לאוכלוסייה הוורודה שבקרבה להחצין החוצה קצת מהמיניות שלה. למה לא? קצת דמוקרטיה. בואו לראות, מבטיח לכם שתיהנו.

אין תמונה
שירה בנקי ז"ל

ואם יש שמתנגד למצעדים משיקולים תורניים-הלכתיים, אני אפילו לא אפתח לו ספרים להוכיח שהתורה לא מתנגדת בשום מקום להומוסקסואליות, אלא אוסרת על מעשה מסוים ויחיד. אני לא אגיד לו שחייל וחיילת שמתנשקים בשדרה עוברים על הרבה יותר איסורים תורניים מזוג הומואים שמתנשק. אבל אני כן אשאל אותו למה הוא לא יוצא באותה צורה נגד התופעה שנקראת "חילוניות". כן, אותה תופעה שעוברת על כל כך הרבה עניינים שמוגדים בתורת משה כ"תועבה". גם החילוניים עושים מצעדים. בכל שבת לסינמה-סיטי, למשל. אני רוצה לראות אותו מתבטא כלפי בועלי נידות, אוכלים בכיפור או מחללי שבת באופן שהוא מתבטא כנגדנו. מנסה לשלול מהם את הזכות לחלל שבתות.

ואם יש מי שזה "לא בא לו טוב בעיניים" מסיבות שאינן תורניות, כמו יעקב אחימאיר למשל, שצייץ בטוויטר שלו "למה עליי לדעת עם מי אתם מבלים במיטה?" - בעקבות יציאתם מהארון של קרן נויבך וח"כ איציק שמולי, אני אזכיר לו לבדוק שוב היכן נויבך או שמולי סיפרו לו עם מי הם מבלים במיטה. אשאל אותו מדוע נטייה מינית הופכת לעניין פרטי רק כשהיא של להט"בים? הרי גם אחימאיר מחצין את נטייתו המינית. הוא לא מסתיר (ראו ויקיפדיה) שהוא נשוי לאישה. יותר מזה – הוא מופיע עמה לאירועים, ואני מניח שהוא גם לא מתבייש מדי פעם, אפילו ברחובה של עיר, לתת לה יד. אולי יש תמונה שלה במשרד שלו? בכל מקרה, הזוגיות הסטרייטית מוחצנת החוצה כחלק מנורמת היומיום, וזה לא נחשב חדירה לפרטיות אם אני מניח שגבר הוא "סטרייט". אז למה למנוע מלהט"בים את אותה הזכות ממש? ואם זה לא ישכנע אותו - אזמין אותו לקפה עם בעלי העבדים השחורים באמריקה של אז או עם בעל ממוצע עם שבע נשים מלפני שש מאות שנה. הוא בטוח ימצא איתם שפה משותפת.

אנחנו עדיין מיעוט. ולנצח נהיה. וכל עוד יהיו "סטרייטים" שיעבירו מסרים של "אם אתה הומו – תישאר בארון", או "אם אתה הומו – קודם כל תעשה הכול כדי למנוע את זה", אז הדה-לגיטימציה תישאר, 7% מהנערות ומהנערים הצעירים יסבלו מבדידות ויעברו מסעות ייסורים עד לקבלתם על ידי המשפחות.
ולכו תדעו. אולי הבן שלכם "כזה".

 

הכותב מייסד 'חברותא – הומואים דתיים', ומחותמי המכתב הפומבי לרב לבנון - http://havruta.org.il/archives/12473