הנסיבות לא חייכו אליי בזמן האחרון, אבל כבר כמעט הספקתי לשכוח כמה הן נוטות להזעיף פנים ללהט״בים, תמיד. בזמן שבירושלים, עיר מגוריי, נתלים שלטים שמציגים אותי כסוטה; בזמן שמצעד הגאווה מתקיים למרות ניסיון התנכלות מצד המשטרה; בזמן שנערכות הפגנות של קבוצות הומופוביות מול הכנסת, אני נסעתי למדבר. שם, באשראם יפהפה באמצע שום מקום, נכנסתי לתוך מיקרוקוסמוס היפי שכל כולו חיוכים ואנרגיות טובות - והרגשתי הכי רע שהרגשתי מאז התיכון.

פסטיבל ״פשוט״ מתקיים באשראם שליד שיטים פעמיים בשנה, והעירום בו הוא זכות שכמעט כולם נוטלים. הגעתי אליו עם שלושה חברים ביום רביעי בלילה - ארבעתנו קצת הלומים מהנסיעה, ומשתאים לנוכח החיזיון הפנטסטי של האשראם המואר ועתיר הצמחייה, נווה מדבר דמיוני כמעט. הלילה המדברי הפתיע עם טמפרטורות גבוהות גם בשעות הקטנות, ואני פשטתי את בגדיי מיד ולא שבתי לעטות אותם עד שלושה ימים לאחר מכן.

דור בביוף (צילום: דוברות הטכניון)
"נדהמתי לגלות כמה המרחב הציבורי יכול להיות חונק עבורי ללא ייצוג מספק של להט״בים" | צילום: דוברות הטכניון

החוויה של להיות עירום ומג׳ויף במדבר הייתה מוזרה לשלוש דקות, ואז הפכה לנורמה החדשה. הסדנאות היו משעממות לכל הדעות, אבל עד מהרה התרגלתי לרעיון שרוב אלו שבאו לפה עשו זאת כדי להתמודד עם פחדים ומבוכות ולחוש מועצמים, ולא כדי לחטט בפינות האפלות ולגלות דברים חדשים על עצמם. למדתי להשלים עם הלך הרוח המנומנם והנינוח, ליהנות משגרת הנשנושים והרביצות, להתרגל למעקב שתיית המים ולריחו של קרם ההגנה. כמעט ושקעתי לתוך הבטלה הנעימה של חופשת בטן-גב קלאסית - אבל משהו מנע זאת ממני.

רק בשבת בצהריים, כשהתלבשנו, נכנסנו לרכב והתחלנו את הנסיעה לתל אביב, קלטתי שאני מרגיש הקלה עצומה - ושזה לא מה שהייתי אמור להרגיש. הסתכלתי אחורה על שלושת הימים האחרונים, וכמו באשליה אופטית הם השתנו מול עיניי, ואלו התמלאו דמעות. הניסיון לנסח את מחשבותיי במילים רק החמיר את המצב. קלטתי פתאום שכבר שנים לא הרגשתי כל כך לא בנוח כלהט״ב במרחב הציבורי.

"מספר הלהט״בים בפסטיבל היה זעום להפתיע"

 האם זו אשמת הפסטיבל?לא באמת - הכוונות היו באמת ובתמים טהורות. ההרשמה אליו היא בזוגות של גבר ואישה בלבד - אבל בעוד שאפשר בקלות לתרץ את זה, נראה שבכך נשכחה מהם בחינניות האפשרות שגם אנשים שאינם סטרייטים ימצאו את דרכם פנימה. כך, למשל, רק סדנה זוגית אחת כתבה ״הכניסה עם אדם השייך לקבוצת המגדר/מין שיש לכם משיכה מינית כלפיה״ - כל השאר הסתפקו ב״הכניסה באיזון מגדרי״. ובתיאור של הסדנה ״יחסים מורכבים בעולם מאתגר״, שהכניסה אליה גם היא ״באיזון מגדרי״, נכתב שידובר בה על מערכות יחסים מורכבות במיוחד, כגון ״פערי גילאים, יחסים טרנס-אטלנטיים ויחסים חד מיניים״. כאילו שזה לא גרוע מספיק, את הסדנה מעביר זוג של גבר ואישה. כי אין דבר שאני רוצה יותר מלשמוע מזוג סטרייטי איך להפוך את מערכת היחסים שלי עם גבר לנורמלית.

בשאר הזמן נדהמתי לגלות כמה המרחב הציבורי יכול להיות חונק עבורי ללא ייצוג מספק של להט״בים. מספר הלהט״בים בפסטיבל היה זעום להפתיע - חלק מזה אולי נעוץ ברתיעה מהדרישה להיכנס לפסטיבל בזוגות של גבר ואישה. בתגובה, מצאתי את עצמי מעלה שוב ושוב את עניין המיניות שלי, שעמד במרכז כל בדיחה שסיפרתי, ומשתדל לאזן בין שפת גוף שתגונן עליי לבין שפת גוף שתחצין דווקא את ההומואיות שבי.

האווירה בפסטיבל לא הייתה בשום פנים מינית באופן מטריד, לפחות לדעת רוב המשתתפים; אבל עד מהרה התברר לי שאף אחד פה לא מחפש להכיר חברים שאינם מקבוצת המגדר שהוא נמשך אליה. נשים גילו כלפיי אדיבות זהירה; גברים ניהלו איתי שיחת נימוסים קצרצרה ומיד מיקדו את תשומת הלב בחברותיי. רק גבר אחד, גם הוא הומו, גילה בי עניין חברי אמיתי (זאת בהתעלמות אלגנטית מהעובדה שהוא הסתכל לי בין הרגליים לפני שהסתכל לי בעיניים). האדם האחר שנעץ מבטים ממושכים בזכריותי היה השומר בשער האחורי של הפסטיבל, גבר-גבר קלאסי, שהפך לבעל ברית שלי למרות (ואולי בגלל) שהיה הומופוב מוצהר בעברו; במילותיו, ״אם היינו נפגשים לפני שנתיים, הייתי מפוצץ אותך מכות״. היום, לעומת זאת, הוא חושב שהומואים נעלים בהרבה על סטרייטים - הרבה יותר משכילים, אדיבים ותארים נוספים שמעידים על כך שהוא כנראה עדיין נמצא בתהליך השלמה עם עובדת קיומם של הומואים בעולם.

"איך הודחתי לא רק מהמשחק הזה, אלא מהמשחק בכלל"

גן העדן הסטרייטי הזה מעוור - את הסטרייטים, כמובן - וזה ניכר. כהומו בפסטיבל כזה, אתה מוצא את עצמך מנושל מהחברה, מהלך ביניהם אבל חג במסלול מקביל, אף פעם לא באמת מובן. אף סטרייט שמצא שם פרטנרית חדשה, או מקווה לכך, לא ירצה לבזבז את זמנו בהקשבה לבחור ההומו שלא יביא לו שום תועלת. זה היה כמו לחזור לבית הספר - כולם משחקים נשיקה סטירה, ורק אתה לא מצליח להבין איך נפלטת החוצה מהשדה המגנטי המשכר, המעורר, המעוור - איך הודחת לא רק מהמשחק הזה, אלא מהמשחק בכלל. וכמו אז, דרך ההתמודדות שלי הייתה לכרות בריתות עם הקבוצה האחרת שפשוט השלימה עם היציאה מהמשחק, ואולי אף בחרה בה במודע: נשים מבוגרות. כמו שבבית הספר ישבתי לפטפט עם המורות והספרניות, כאן דיברתי עם נשים מבוגרות ומקסימות שבאו לכאן עם בעלן השני, והסתכלו על המחול של הצעירים מבחוץ בחיוך מוקל ויודע-כל, מוכבד רק במעט על ידי נוסטלגיה מתוקה-מרירה.

את רגעי האושר הכנים היחידים מצאתי לבדי, במדבר הפתוח. מבעד לשער האחורי העולם נמחק, הצמחייה נגוזה, ואל תוך האופק השתרעו מרחבים עצומים של חול ושמיים. חישבתי איך למקסם את השהות שלי שם, לנצל עד המירב את פרק הזמן שבין תחילת השקיעה (כדי שלא אשרף) לבין השתלטותה המוחלטת של החשכה (כדי שאוכל למצוא את הדרך חזרה). לבד, הרחק מנפש חיה, יכולתי להיות מי שאני באמת - לשחרר את הגוף, לא להתגונן או להקשיח אותו כדי להראות לכולם כמה חזק ובטוח אני בבדידותי; ומצד שני גם לא להקפיד על ביצוע מניירות הומואיות מדי פעם, רק כדי להפוך את המרחב לסטרייטי בצורה קצת פחות ברוטלית, ובכך להקל את השהות באשראם על ההומואים הספורים שמצאו את דרכם לשם מלבדי.

חזרתי לתל אביב, ומשם לביתי בירושלים, בהקלה גדולה - אבל גם מצויד בהבנה חריפה של מקומי האמיתי בחברה. מבחן המציאות מראה שהומואים בישראל עדיין נמצאים בסכנה פיזית של לחטוף מכות ביציאה מהמועדון, גם אם זה לא קורה כל יום; אבל כבר שכחתי שגילויי אי הנוחות הקטנים הם שכיחים ברמה של שגרת חיים. הפך לשגרתי בעיני לראות שלטי חוצות שמשמיצים ותוקפים אותי; לקרוא על הפגנות שנערכו נגדי; לשתוק כשנהג מונית מדבר על ״המצעד של הסוטים״; למשוך בכתפיים כשסטרייט אומר לי ש״הוא אוהב את ההומואים הרגילים, לא את אלו המוחצנים, שעושים דווקא״; לגלול הלאה את הפיד בפייסבוק ולא להתעמק במאות תגובות הומופוביות, אלימות ומעוררות חלחלה על אייטמים גאים, גם של קהל כמו קהל הקוראים של מאקו, שיש להניח שהוא ליברלי יותר מקהל הקוראים של מגזינים אחרים.

אבל עכשיו נזכרתי כמה זה לא בסדר. אחרי שלושה ימים במיקרוקוסמוס סטרייטי באמצע המדבר, נזכרתי פתאום שגם בחברה הישראלית כולה יש קבוצות שמתעלמות מקיומי, ששוללות את זכויותיי, שמאיימות למחוק אותי - שמנסות להפוך את המרחב לסטרייטי בצורה מוחלטת כל כך שלהומואים לא תהיה זכות קיום. אבל מרחב מקבל יותר, שאוהב ביותר מדרך אחת, יהיה נעים יותר לא רק להומואים, ללסביות, לביסקסואלים, לטרנסים, לקווירים ולכל מי שנמצאים על הקשת הלהט״בית, אלא גם לכל מי שמרגיש קצת חריג, קצת שונה - מכל בחינה שהיא. והמעט שאני יכול לעשות כדי להפוך את החזון הזה למציאות הוא לדבר על החוויה האישית שלי.

אם אבחר לחיות כגבר סטרייט מן המניין, להתאמץ להקפיד על ״סטרייט אקטינג״, לא לדבר על הנטייה המינית שלי ורק לשכב עם גברים בדיסקרטיות, בחלונות סגורים ובלי לספר על כך לאיש - אחטא כלפי החברה. אם, כמו שעשיתי עד עכשיו, אבחר לא לתלות דגל גאווה במרפסת שלי כדי לא להפוך להיות אחד מ״ההומואים האלה״, האנשים ש״נותנים לנטייה המינית להיות המרכיב המגדיר את אישיותם״ - אני אמנע מנער צעיר שנמצא בתהליך גילוי עצמי רגע קטן של מנוחה, של אחווה, של הידיעה שהוא לא היחיד, שהוא לא לבד בזה. אם אשתוק, אחליק על הערות הומופוביות קטנטנות בלי לומר מילה, אעמיד פנים שהיה לי כיף במדבר מבלי להודות שבעצם הרגשתי שם חנוק, בודד, חריג - אפספס את ההזדמנות שלי להפוך את העולם הזה למקום קצת יותר טוב, לכולם. אם לא אוציא מילה, אתנחמד, לא ארצה למשוך תשומת לב או לעורר מהומה - אני פשוט אמחק. כי החברים הסטרייטים שלי הם אמנם אנשים מדהימים ותומכים, אבל הם לא באמת יודעים איך זה. הם לא באמת יבינו. הם לא אלו שיספגו את ההערות הקטנות והמשפילות מדי יום ביומו; הם לא אלו שירגישו שהחברה ירקה אותם החוצה, שהם לעולם לא ישתייכו. המאבק הזה לא יצליח בלעדיהם - אבל בלעדינו, הלהט״בים, הוא פשוט לא יתקיים.

>> כל התמונות ממצעד הגאווה 2019

>> 10 הסלבס הישראלים הגאים הכי מצליחים באינסטגרם

>> 11 אייקונים להט"בים בוחרים את היצירה הגאה של השנה

זאת הסיבה שאנחנו צריכים להפסיק להכחיש שאנחנו שונים לא רק במשיכה המינית שלנו אלא בכל החוויה שלנו. זאת הסיבה שאנחנו צריכים להשלים עם העובדה שלפחות בדור הזה, מי שאנחנו הופך אותנו לחלק מהמאבק. אנחנו צריכים להבין שבין אם אנחנו רוצים ובין אם לא, האהבה שלנו היא לא רק שלנו. אסור לנו להצניע אותה; אנחנו חייבים לחלוק אותה עם העולם.